ClickCease

האם סניגור יכול להעלות טענה הסותרת את גרסת הנאשם?

פרשת קצב (תפ"ח 1015/09 ביהמ"ש המחוזי בת"א) העלתה שאלה משפטית מעניינת, האם עורך דין פלילי יכול להעלות טענה חלופית הסותרת את גרסתו של הנאשם אותו הוא מייצג.

 

הנאשם, הנשיא לשעבר משה קצב, טען לאורך כל חקירותיו במשטרה ובעדותו בביהמ"ש כי כלל לא קיים יחסי מין עם המתלוננת.

 

מאידך, העלו סנגוריו של הנאשם טענה חלופית, ולפיה גם אם ביהמ"ש יקבע כי אכן התקיימו יחסי מין בין המתלוננת לבין הנאשם, הרי מחומר הראיות עולה כי המתלוננת הסכימה לכך.

 

לטענת הסנגורים, נאשם שקרן אינו בהכרח נאשם אנס, ולפיכך יכולים הסנגורים להעלות טענה חלופית הסותרת את גרסת הנאשם.

 

בהכרעת הדין, ביהמ"ש המחוזי, נתן תשובה נחרצת לשאלה זו, וקבע כי סנגוריו של הנאשם לא יכולים להעלות טענה חלופית שסותרת את גרסת הנאשם.

 

ביהמ"ש המחוזי הסתמך על ע"פ 63/79 עוזר נגד מ"י, פ"ד לג(3) 606, שם דחה כב' הנשיא דאז, הש' ברק, את האפשרות להעלאת טענת הגנה סותרת, לאחר שגרסתו של הנאשם נמצאה שיקרית. באותה פרשה קבע כב' הש' ברק כי "הדיון הפלילי אינו משחק, ועמדות הצדדים אינן עומדות במשחק, אשר ניתן לשנותן ולהזיזן כחיילים על לוח שחמט. קו ההגנה בו בוחר נאשם הוא עניין רציני, על הסיכויים והסיכונים שבו. משבחר הנאשם בקו הגנה המכחיש לחלוטין כל מעשה קשר, אין הוא יכול לטעון כי נמנעה ממנו הזדמנות סבירה להתגונן".

 

עם כל הכבוד, גישה זו לדעתי הינה שגויה ועלולה להביא לתוצאות בלתי רצויות ולהרשעות שווא.

 

הכללים הנהוגים במשפט הפלילי נועדו להבטיח מצב בו לא יורשע אדם חף מפשע. מכאן גם נקבע הרף הגבוה הדרוש לשם הרשעה, מעבר לכל ספק סביר.

 

לפיכך, מובן כי אין אנו רוצים להעניש נאשם שקרן ולהרשיע אותו בעבירות שהוא לא ביצע, רק משום שהוא סירב מטעמיו הוא למסור גרסה אמיתית.

 

לא צריך לחשוב על אפשרות תיאורטית רחוקה כדי להיווכח כי יש מצבים בהם נאשמים, לרבות בעבירת אונס, יבקשו להרחיק את עצמם ככל הניתן מהאירוע, על אף שאין להם אשמה בו.

 

די אם ניקח רומן בין גבר נשוי למתלוננת, כאשר לעיתים עצם ההודאה בקיום יחסי מין מצד הגבר תגרור אחריה תוצאות קשות בשבילו, אפילו יותר מהרשעתו בעבירה.

 

האם בשל כך שהגבר הנשוי הכחיש את קיום יחסי מין, ביהמ"ש פטור מלבחון טענת הגנה של הסנגורים ולפיה מכלל חומר הראיות עולה כי קיום יחסי המין היו בהסכמה ?

 

בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי בפרשת קצב:

 

"משאנו סבורים כי הנאשם אינו יכול להיכנס אל טרקלין הטענה החלופית בשל הסיבות שמנינו לעיל, מתייתר גם הצורך לבחון את הטענה לגופה, קרי: האם היא עולה מחומר הראיות, אם לאו, שהרי בחינה שכזו תהווה הכרה בכשרות הטענה להיטען".

 

אולם, ניתן למצוא בפסיקה גישה שונה מזו של ביהמ"ש המחוזי בפרשת קצב.

 

בע"פ 4785/90 איברהים עלי גבארין נ' מ"י, פ"ד מט(5) 221, זוכה המערער מעבירת רצח לאחר שנתקבלה טענתו בדבר הגנה עצמית, על אף שטענה זו סתרה את גרסתו ועלתה מכלל חומר הראיות בתיק . כב' הש' דורנר קבעה בדעת רוב:

 

"5 . בענייננו, המערער הגן על חייו מפני אבו מידג'ם, שבא להורגו, וכל עוד לא נסוג הלה או לא נפל, הסכנה לחייו לא חלפה. חברי, המשנה-לנשיא שלמה לוין, סבור כי הואיל שהמערער טען כי להגנתו  דקר את אבו מידג'ם בתוך התא דקירה אחת בלבד, ניתן להגיע לאחת משתי מסקנות: לדחות את גירסתו בדבר הדקירה הקטלנית היחידה, וממילא גם את טענת ההגנה העצמית הנילווית אליה, או לצמצם את ההגנה העצמית לדקירה אחת.

 

למסקנה זו הנסמכת על גירסת המערער, לא אוכל להסכים. לדעתי, עדות המערער – שמטבע הדברים רצה להרחיק עצמו ככל האפשר מן האחריות למותו של אבו מידג'ם – בדבר מספר הדקירות אינה יכולה להסיר את ההגנה העצמית העולה מן הנסיבות האובייקטיביות. במאמר מוסגר ומעבר לדרוש אוסיף כי המערער שהגן על עצמו, אמר בסיכומיו כי דקר את אבו מידג'ם כשבע דקירות בתוך תאו, ובעדותו הסביר: "לא ידעתי איפה, באיזה מצב, איפה הלך הכיוון לא ידעתי"." (ההדגשה היא שלי – י.ל.).

 

גם במקרה אחר, בו ייצגתי נאשם בעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה (ת.פ. 8068/00 ביהמ"ש מחוזי ב"ש), הכחיש הנאשם בחקירתו במשטרה את הימצאותו בזירת האירוע. ברם, בכתב האישום המתבסס על כלל חומר הראיות, נאמר כי המתלוננים הגיעו על מנת לתקוף את הנאשם, ומכאן עלתה האפשרות שהירי בוצע בנסיבות של הגנה עצמית.

 

ביהמ"ש המחוזי, בשלב המעצר, דחה את האפשרות של הסנגור לטעון להעדר ראיות לכאורה לאור הטענה של הגנה עצמית שעה שהנאשם לא העלה גרסה זו בחקירה. בערר שהגשתי על החלטת ביהמ"ש המחוזי, קיבל ביהמ"ש העליון (בש"פ 5184/00) את הערר, הורה על שחרורו של הנאשם וקבע כדלקמן:

 

"החלטת בית-המשפט המחוזי שלא להתייחס לטענת ההגנה העצמית אינה יכולה להתקבל, לנוכח כתב-האישום, שהעובדות בו מעלות אפשרות לטענה כזו".

 

יש כמובן הבדל בין החלטה בתיק במעצר לבין התיק העיקרי בו נשמעות עדויות, אך ניתן לטעון כי אם בשלב המעצר בו דנים בראיות לכאורה, חובה על ביהמ"ש לבחון טענת הגנה שנטענה ע"י עורך הדין הפלילי שסותרת את גרסת הנאשם במשטרה, הרי כאשר מדובר בתיק העיקרי קל וחומר כי הסנגור יכול להעלות טענת הגנה הסותרת את גרסת הנאשם.

 

המעניין הוא כי למרות שביהמ"ש המחוזי בפרשת קצב קבע נחרצות כי לא ניתן להעלות טענת הגנה הסותרת את גרסת הנאשם, וכי הוא נמנע מלבחון טענה זו שכן בחינה שכזו תהווה הכרה בכשרות הטענה להיטען, הרי קבע גם ביהמ"ש המחוזי כדלקמן:

 

"לא קיימת  בנמצא כל תשתית ראייתית שתתמוך בטענה לפיה התקיימו יחסי המין בהסכמה".

 

כלומר, בפועל, ביהמ"ש המחוזי כן נידרש לטענה ובדק אותה לגופה !.

 

לפיכך, ניתן רק להניח כי לו בחומר הראיות כן היו נמצאות ראיות התומכות בטענה כי יחסי המין התקיימו בהסכמה – כגון מכתבי אהבה של המתלוננת, עדות של חברה של המתלוננת שתומכת בטענה וכד', ביהמ"ש המחוזי לא היה מתעלם מאותן ראיות וכן היה מאפשר לסנגוריו של קצב להעלות טענה חלופית זו.

צרו קשר

השאירו פרטים או התקשרו

דילוג לתוכן