ת"פ (באר-שבע) 8334/05 - מדינת ישראל נ' אלחסוני סאלםמחוזי באר-שבע

ת"פ (באר-שבע) 8334/05

מדינת ישראל

נ ג ד

אלחסוני סאלם

 

בית משפט מחוזי באר-שבע

[21.01.2007]

 

כבוד השופטת רחל ברקאי

 

בשם המאשימה - עו"ד אפנאן אבו-טהה

בשם הנאשם - עו"ד יוסי לין

 

הכרעת דין

 

בנסיבות העניין הנני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו,והכל מחמת הספק.        

1.    כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין.

2.    עובדות כתב האישום, המיוחסות לנאשם, מלמדות כי ביום 23/10/05, בסמוך לשעה 21:30, היה הנאשם באזור התעשייה בערד והבחין ביעקב לקסי, יליד 1935 (להלן: "המתלונן") ובאברהם סופר (להלן: "סופר") כשהם חונים ברחוב בשני כלי רכב. בעת שניגש המתלונן לפתוח את דלת רכבו, מסוג פיאט מולטיפלה מ"ר 5906710 (להלן: "הרכב"), הגיח כלפיו הנאשם מאחור ומשך אותו בחוזקה לאחור, עד שהמתלונן נפל על הקרקע. או אז נכנס הנאשם במהירות למושב הנהג של הרכב והחל בנסיעה מהמקום. המתלונן קם מהקרקע, ניסה לפתוח את דלת הרכב, על מנת למנוע מהנאשם לנסוע ונתלה על הרכב, אולם הנאשם המשיך בנסיעה והמתלונן נפל שוב על הקרקע בחוזקה ונחבל בראשו. אברהם סופר נסע אחרי הנאשם ברכבו, אולם הנאשם ניגח את רכבו של אברהם סופר בכך שהאט את מהירות נסיעתו בפתאומיות עד שאברהם סופר התנגש ברכב. לאחר מכן, נמלט הנאשם ברכב מהמקום. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נלקח המתלונן לבית החולים ואושפז עד ליום 25/10/05 בשל חבלות בראשו. כמו כן, נחבל המתלונן חבלות רבות בפניו, בעיניו, לסתו ומצחו, חבלות בידיו ונשברו משקפיו.

 

3.    הנאשם כפר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום וטען כי בזמן הרלבנטי לאירוע כלל לא שהה במקום. הנאשם טען טענת אליבי לפיה, היה בביתו יחד עם אשתו וגיסותיו בזמן האירוע.

4.    העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

אין חולק כי בתאריך 23/10/05 נשדדה מכוניתו של מר יעקב לקס, תוך כדי הפעלת אלימות כלפיו. המתלונן הגיע למשטרה, שם ניסו לגבות ממנו ראשיתה של הודעה אך מכיוון שהיה מבולבל ופצוע הופסק הניסיון לגבות את ההודעה והוא אושפז בבית החולים. שם אובחן כמי שסובל מחבלות בראשו וכן מחבלות רבות בפניו, בעיניו, לסתו מצחו וידיו, כפי המתואר בתעודה הרפואית אשר הוגשה לבית המשפט (ת/3), בתמונות אשר צולמו על יד המשטרה (ת/1) ותמונות אשר צולמו על ידי המתלונן עצמו (ת/2 א' וב').

לאחר יומיים של אשפוז שוחרר המתלונן מבית החולים ואז מסר הודעות מפורטות במשטרה - ביום 23/10/05 (נ/1ב') וביום 26/10/05 (נ/1ג').

ביום 30/10/05 הגיעו המתלונן, יחד עם חברו סופר, למסדר זיהוי בתחנת המשטרה. החשוד העיקרי היה אחיו של הנאשם, נאיף, אשר היה עצור באותה עת בגין חשד לביצוע העבירות המנויות בכתב האישום הנ"ל וזאת בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל לידי המשטרה. אין חולק כי הנאשם הגיע ביוזמתו לתחנת המשטרה, לבקשת אחיו, כדי להשתתף במסדר הזיהוי. (ראה עדות החוקר גרסיה וכן עדות הנאשם).

מהלך מסדר הזיהוי עצמו היה תקין. המתלונן בחן היטב את עשרת הניצבים, אשר השתתפו במסדר ואף ביקש מהם להסתובב, כדי לבחון אותם בפרופיל. מהלך המסדר תועד בכתב ובמצלמה. בסיום המסדר הצביע המתלונן על ניצב מספר 4 - הוא הנאשם, כמי אשר שדד אותו וטען כי מדובר בזיהוי וודאי (ת/5).

מייד לאחר מכן נכנס סופר למסדר הזיהוי. סופר לא הצביע על הנאשם במסדר הזיהוי. סופר הצביע על שניים אחרים שהיה לו ספק לגביהם ולמעשה העיד כי התקשה לזהות והיה בספק רב לגבי הזיהוי. בסופו של המסדר הצביע על אדם אחר ולא על הנאשם.

לאחר מסדר הזיהוי בוצע עימות בין המתלונן לבין הנאשם במהלכו חזר וטען הנאשם כי לא היה במקום האירוע.

5.    דיון

המתלונן, בעדותו בפני, מסר עדות ארוכה ומפורטת באשר לאירוע התקיפה, בהתאם למתואר בכתב האישום. עדותו הייתה קולחת ומהימנה ולא מצאתי כל מניע מצדו לבדות מדמיונו את האירוע של השוד. אירוע השוד כפי שהובא בפני, הנו תיאור מפורט באופן המלמד על מהימנות גרסתו. גרסה אשר זכתה לתמיכה בעדותו של סופר.

השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה דבר זיהויו של הנאשם כמי שביצע את המעשים המתוארים בכתב האישום ובשאלה זו מתמקד הדיון.

לכאורה עמד על הפרק מסדר הזיהוי, בו זיהה המתלונן את הנאשם. אלא, שבעדותו בבית המשפט סיפר לראשונה המתלונן, ברוב הגינותו, כי בעוד הוא וחברו סופר ממתינים למסדר הזיהוי בתחנת המשטרה, הבחין הוא בנאשם כשנכנס לתחנת המשטרה, יחד עם אדם אחר. לדבריו, אמר באותו רגע לחברו סופר: "הנה השודד". ולאחר מכן, במסדר הזיהוי, הצביע עליו כמי ששדד אותו.

 

דברים אלו, היה בהם כדי לשנות את קו טיעוניה של המדינה וזאת לנוכח העובדה כי בזיהוי הספונטאני האמור, בתחנת המשטרה, היה כדי לזהם את הליך מסדר הזיהוי ולכן אין לתת להליך הזיהוי במסדר הזיהוי משקל משמעותי. לא ניתן להתעלם מן האפשרות כי קיימת סבירות גבוהה שבהליך מסדר הזיהוי הפורמלי זיהה המתלונן את מי שכבר זיהה קודם לכן במסדרון תחנת המשטרה.

התובעת, בטיעוניה, ביקשה ליתן אמון ומשקל לזיהוי הספונטאני ולראות בו כמספיק לצורך קביעת הוודאות בזיהוי הנאשם כמבצע העבירות ובהתאם להרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו.

הנאשם, כאמור, הכחיש את מעורבותו בשוד כעולה מהודעתו במשטרה (ת/7) ומעדותו בבית המשפט. הנאשם מסר טענת אליבי לפיה בתאריך הרלוונטי היה בביתו בחברת אשתו, אביו ושתי נשות אחיו וצפו בסרט עד השעה 22:30 ומייד לאחר מכן פרשו לישון. הנאשם הביא לביסוס טענת האליבי שלו את אשתו אשר אימתה את גרסתו בבית המשפט.

6.    הזיהוי הספונטאני

השאלה העיקרית העומדת במחלוקת בתיק זה נוגעת למהימנות הזיהוי של הנאשם כמבצע השוד, בזיהוי הספונטאני של המתלונן, שהתרחש מספר ימים לאחר אירוע השוד, כאשר הנאשם נכנס לתחנת המשטרה על מנת להשתתף במסדר הזיהוי מיוזמתו.

את טיבו של הזיהוי יש לבחון על פי התשתית הראיתית אשר באה בפני לרבות הכלים אשר הותוו לבחינתו של הליך זיהוי שכזה.

אין חולק כי זהותו של הנאשם כמבצע העבירה הינה מרכיב בסיסי של אחריותו הפלילית ובתור שכזו התביעה נושאת בנטל הוכחתה. על התביעה להוכיח את זהותו של הנאשם כמבצע העבירה במידה שלמעלה מכל ספק סביר. (י.קדמי, "על הראיות", חלק שני, תשס"ד -2003, עמ' 1017).

על הזהירות לה מחויב בית המשפט בבחינת שאלת זיהויו של אדם היטיב לומר את הדברים בית המשפט העליון בע"פ 347/88, איוון (ג'והן) דמיאניוק נ. מדינת ישראל, פ"ד, מ"ז (4) 221, 392:

"הניסיון מלמד כי עדות ראייה שלפיה מזוהה הנאשם כמבצע העבירה - חייבת להיבחן בזהירות ראויה, כי היא טומנת בחובה גם סיכונים מסוימים אשר בית המשפט חייב לשקלם בתשומת לב מיוחדת, כדי למנוע טעות שיפוטית".

זיהוי אדם יכול שיהיה תוצאה של פעולה יזומה ויכול שיהיה אקראי. שיטות הזיהוי היזומות, בשלב החקירה הן בעיקר אלה: דפדוף באלבום תמונות, מסדר זיהוי תמונות, מסדר זיהוי חי, עימות בין החשוד למזהה. אפשרויות הזיהוי האקראי, שאינן חלק מחקירה, הנן מגוונות ונובעות מן ההזדמנויות הנקרות בפני המתלונן בחיי היום יום. בשל מקריות הזיהוי מכונה זיהוי זה כ"זיהוי ספונטאני".

 

בשלב החקירה הראשוני, כאשר אין נתונים מספיקים בדבר זיהוי החשוד, אך קיים עד אשר יש לו התרשמות כלשהי מדמותו של העבריין, נוהגים להזמין את העד כדי שיעיין וידפדף באוסף תמונות של עבריינים, שמא יתקל בדמות הזכורה לו מזירת האירוע, וניתן יהיה לעצרה. שלב זה בחקירה מכונה "איתור העבריין", חיפוש דמות שתוכר על ידי המזהה בתור מי שחשוד בביצוע של המעשה המהווה עילה לחקירה. (ראה, ע"פ 368/74, דרחי נ. מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 7 וכן ע"פ 3337/91, רוקנשטיין נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(1), 347 וע"פ 347/88, איוון (ג'הון) דמיאניוק נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(4), 221). מסדר זיהוי תמונות, הנו מסדר המוכן באופן מלאכותי, על ידי בחירת קבוצת תמונות הסובבות את תמונת המטרה, בה מצולם החשוד, וזאת כמובן ללא ידיעה מראש של המזהה. במסדר תמונות שכזה קיימת תמונת מטרה אחת המובלעת בתוך תמונות חסרות משמעות.

מסדר זיהוי חי עונה על אותו עקרון של מסדר זיהוי תמונות, אך תחת הצגת התמונות נעשה הוא באופן בו המזהה מתבונן בשורה של ניצבים, בה ניצב גם החשוד.

אל מול צורות זיהוי אלו קיים ה"זיהוי הספונטאני", הבלתי מתוכנן. זיהוי זה נעשה אגב מפגש מזדמן בין המתלונן לבין החשוד, כאשר לזיהוי שכזה יינתן משקל על פי מידת הקרבה שבהיכרות שבין השניים. זיהוי שכזה יכול לייתר את מסדר הזיהוי החי או מסדר הזיהוי בתמונות. (הגם העדיפות שיש לתת לביצוע מסדר זיהוי חי חזרו בתי המשפט על העיקרון כי יש נסיבות אשר בהן נראה מסדר הזיהוי כמיותר בשל מידת הקרבה שבהיכרות, לדוגמא, מסדר זיהוי לגבי קרוב משפחה, שכן, או אדם אחר עמו נפגש המזהה פעמים אחדות, שאז ניתן להסתפק בזיהוי הספונטאני, באם אירע, ובהעדרו, בהצגת אוסף תמונות בפני המתלונן. (ראה, ע"פ 801/80, אזולאי נ. מדינת ישראל, פ"ד ט"ו(1) ובע"פ 872/84, גאלי נ. מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 172). כאשר הנסיבות תבחנה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בשים לב לטיב הקשר, למשך זמן ההיכרות, והאם קרובה היא בזמן מבחינת תקופתה או שמא חלף זמן רב מאז ההיכרות ועד האירוע, שאז רצוי לבחון את זכרונו של העד בדרך של מסדר זיהוי.

במילים אחרות, ככל שהקשר קרוב יותר והמפגשים תכופים יותר בין המתלונן לחשוד והמפגשים קרובים לזמן האירוע וכי מדובר באירוע שהטביע את חותמו, בשל אופיו, במוחו של המתלונן, ניתן לומר כי דמותו של החשוד היא מן הסוג שאיננו נמחה מן הזיכרון במהרה, עד כי ניתן לומר כי קיומו של מסדר זיהוי אינו מחויב המציאות (ראה, ע"פ 57/86, אדרי נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(4), 329).

כך, גם ראה בית המשפט בהיכרות חד צדדית ובלתי פורמאלית, מצדו של העד המזהה "כהיכרות" אשר מייתרת עריכת מסדר זיהוי. (ראה, רע"פ 505/90, עיני נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך יג', 423).

זה המקום אף להוסיף ולציין כי אמנם מחובתה של המשטרה לעשות כל שלאל ידה כדי לא להיזקק לזיהוי ספונטאני, אולם יש להבהיר כי מסדר זיהוי חי אינו בבחינת ראייה החורצת את גורלו של המשפט. גם כאשר נאשם אינו מזוהה על ידי המתלונן במסדר זיהוי חי, ניתן להסתפק בראיות אחרות, אם הן מספיקות להרשעה. (ראה י. קדמי בספרו "על הראיות", חלק שני, תשס"ד - 2003, עמ' 587).

 

מעבר לאמור לעיל, באשר למהות הזיהוי עצמו, נאמר כי אין די בכך שבית המשפט מתרשם ממהימנות העד המזהה. יכול שהעד לכשעצמו ימצא מהימן ודובר אמת אך מגבלות התפישה והזיכרון האנושי יערערו את הקיבוע שנעשה בזיכרונו. רוצה לומר כי העד יכול להיות בטוח מבחינה סובייקטיבית כי זיהה את הנאשם ובית המשפט יאמין לעד כי אינו משקר, אך, למרות זאת, תיתכנה נסיבות אובייקטיביות אשר יהא בהן כדי להחליש את הזיהוי ואשר בסופו של יום תבאנה לזיכוי. (ראה ע"פ 648/77, קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (2) 729 , פרשת דימאניוק לעיל)

 

במאמרם של דורון מנשה ורביע עאסי "טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה", משפטים לה תשס"ה, סוקרים הם את הגורמים המשפיעים על הזיכרון האנושי ועל התהליכים הנעשים במוח בעת שליפה של מידע שקובע בו, בין השאר בהליך של זיהוי, הכול בניסיון להצביע על הזהירות הרבה בה יש לנקוט עת נדרשים אנו לבחון תוצאותיו של הליך זיהוי. כך מתייחסים הם לשלב הצילום והאחסון של המידע החזותי בו מקובעת "התמונה" בזיכרון האנושי, ולאחר מכן להליך ה"שליפה" הוא השלב בו נדרש האדם לשלוף מזיכרונו את המידע המאוכסן שם.

כן עומדים הם במאמרם על הגורמים העלולים להשפיע על יכולת הזיכרון.

כך מציינים הם כי בשלב הצילום - יש לתת את הדעת למשך הזמן בו נחשף העד לאירוע, סוג באירוע, דבר היות מדובר באירוע אלים, הנגישות לפרטים וכיוב'. לטענתם על פי מחקרים שנעשו נמצא כי מהלך אירוע אלים, המכניס את המותקף למצב נפשי של לחץ ואימה, בין השאר בנסיבות בהן נעשה שימוש בנשק, יכול להעיב על הזיכרון האנושי בשלב צילום המידע.

שלב האחסון - הוא משך הזמן שחולף ממועד האירוע, רגע הצילום, ועד לרגע בו נדרש המזהה לשלוף את המידע מן הזיכרון, מועד מסדר הזיהוי. אין להתעלם מן העובדה כי במשך זמן זה נקלטת אינפורמציה ויזואלית נוספת בזיכרון האנושי המשפיעה על יכולת הזיכרון של העד. למשך הזמן החולף, ממועד האירוע ועד למסדר הזיהוי, חשיבות רבה ומטבע הדברים ככל שמשך זמן האחסון הולך ומתארך כך הולכת ופוחתת יכולת הזכירה.

 

שלב השליפה- הוא שלב מסדר הזיהוי

7.    במקרה דנן, אין חולק כי המתלונן אשר זיהה את הנאשם לא הכיר אותו בטרם האירוע ולא היה לו כל סכסוך קודם עימו. לפיכך, ניתן לומר כי במבחן הסובייקטיבי הזיהוי הספונטאני של המתלונן את הנאשם היה זיהוי אמיתי.

השאלה המכרעת בסוגיית הזיהוי נוגעת לאפשרות של טעות אובייקטיבית בזיהוי הנאשם, על ידי המתלונן. שכן יכול שהמתלונן באמת ובתמים יאמין כי הוא זיהה את הנאשם כמבצע העבירה בעוד שאובייקטיבית אין מדובר באדם הנכון.

התביעה בסיכומיה טענה כי זהו מקרה קלאסי של זיהוי ספונטאני ואשר יש לתת לו משקל מכריע. התביעה עמדה על אקראיות המפגש וכי העובדה שהמתלונן זיהה דווקא את האדם אשר נכנס לתחנה, כמי אשר שדד אותו, רק מחזקת את הזיהוי הספונטאני ולא מחלישה אותו. לשיטת התביעה המתלונן יכול היה להצביע על כל אדם אחר שעבר במסדרון באותם רגעים והוא אף לא ציפה לפגוש בנאשם בשלב זה ולכן יש לייחס לזיהוי הספונטאני את מלוא המשקל.

ההגנה טענה כי הזיהוי נגוע בטעויות רבות וכי אובייקטיבית לא יכול הנאשם לצלם בזיכרונו את פניו של התוקף ועל כן לא ניתן לסמוך על הזיהוי הספונטאני אשר אירע בתחנת המשטרה ולקבל אותו כראייה מכרעת להרשעת הנאשם.

לפיכך יש לבחון את עדותו של המתלונן ככל שיש בה כדי לשפוך אור על קיבוע פניו של התוקף בזיכרונו ולאחר מכן הליך הזיהוי עצמו.

8.    עדות המתלונן

 

המתלונן העיד כי ביום האירוע, בשעות הערב, סייע לחברו אברהם סופר (להלן: "סופר") לחלץ את רכבו שנתקע באזור התעשייה בערד. המתלונן ציין כי לאחר שהצליחו לחלצו נסע הוא אחרי רכבו של סופר. בשלב כלשהו של הנסיעה נזכר כי השאיר ציוד ברכבו של סופר ולכן אותת לו לעצור בצד הדרך. סופר עצר במקביל לרכבו של המתלונן, בצד שמאל של הכביש. המתלונן לאחר שהוציא את הציוד מרכבו של סופר נגש חזרה לרכבו או אז תיאר המתלונן "ניסיתי להיכנס לאוטו והרגשתי שמשהו עוצר אותי. הייתי לבוש באפוד הזה, נסחבתי אחורה, מצאתי את עצמי על הכביש, הרמתי את הראש ראיתי שמישהו יושב באוטו והאוטו מתחיל לנסוע. קפצתי על האוטו, נתפסתי בראי השמאלי.." (עמ' 3 לפרוטוקול).

בהמשך תיאר המתלונן כי הבחין היטב בפניו של נהג הרכב מאחר והיה אור בקבינה, וכי ניסה לפתוח את דלת הרכב אולם, לא הצליח. (עמ' 3-4 לפרוטוקול).

בהמשך תיאר כיצד "מצא את עצמו" על הכביש, כשעדשה אחת של משקפיו חסרה "...חושך, האוטו שלי איננו והאוטו של סופר איננו, המשקפיים היו על צווארי ואז הבחנתי שחסרה עדשה, אחרי שגיששתי מצאתי את העדשה..." (עמ' 4 לפרוטוקול).

עוד הוסיף ותיאר כי הובא על ידי סופר למשטרה לבקשתו וכי אינו זוכר את כל פרטי האירוע "...ושוב אני לא זוכר כלום, פתאום אני בחדר קטן על יד היומן בתחנת ערד חוקר בשם ארקדי מנסה לחקור אותי, אני מהחקירה הזאת זוכר את מספר הזהות ואת מספר האוטו. הייתי מבולבל לחלוטין..." (עמ' 4 לפרוטוקול).

המתלונן הובא לתחנת המשטרה ומסר את אמרתו הראשונה (נ/1א). כבר בתחילת אמרתו ציין כי הנו מבולבל ואינו זוכר טוב. לשאלת החוקר האם יוכל לספר מה קרה לו השיב "לא אני לא מרגיש טוב" (שורה 14 ). לאחר מספר שאלות, שעליהן לא יכול היה לענות, פונה המתלונן לבית החולים, לא לפני שהמתלונן אומר "אני לא ראיתי את הגנב, לא יכול לזהות אותו" (שורה 21 ).

בבית החולים הובחן המתלונן כסובל מחתכים בפנים ולאחר בדיקה נוירוכירורגית הוחלט להשאירו בבית החולים למעקב.

במהלך אשפוזו (ביום 26/10/05) נגבתה אמרתו השנייה של המתלונן (נ/1 ב') - שם ציין במתלונן כי הוא יכול לשחזר את אשר ארע לו, כי סמוך לאחר האירוע "...הייתי פשוט בהלם ופצוע והייתי מבולבל מאוד.." ( עמ' 1 שורה 2-3).

המתלונן ציין בהמשך הודעתו כי "....ראיתי בבירור את מי שנהג ברכב שלי, זה היה צעיר שלבש חולצת טריקו אדומה, פנים כהות היו לו תווי פנים חדים, שיער שחור מבריק לא ארוך נדמה לי שהיו לו שפתיים מלאות, אני מעריך שאני יכול לזהות אותו". (עמ' 2 שורה 3-8).

לשאלה האם יכול לזהות את האדם שגנב את רכבו? השיב מתלונן "...אני מאמין שכן, ראיתי אותו זמן קצר ברמת וודאות של כ-85 אחוז אני יכול לנסות לזהות אותו". (עמ' 3 שורה 8-9).

לאחר שחרורו מבית החולים זומן המתלונן למסדר זיהוי בתחנת ערד, במהלכו זיהה את הנאשם כמי ששדד אותו. לאחר מכן נערך בינו לבין הנאשם עימות.

המתלונן בעדותו, בבית משפט, הדגיש הזיהוי הוודאי של הנאשם כמי ששדד אותו במהלך האירוע נשוא כתב האישום: "אחרי מסדר הזיהוי נערך עימות עם הנאשם, הוא טען שזה לא הוא, אני טענתי שזה כן הוא. אני זוכר בוודאות את האיש הזה שיושב כאן באולם בית המשפט זה היה האיש במסדר הזיהוי ואותו ראיתי בזמן האירוע. התמונה שלו בפרופיל הצטלמה אצלי ולכן במסדר הזיהוי ביקשתי שהמזדהים יפנו אלי את צידם השמאלי כך שאראה בפרופיל ואז זה התקבע באופן מוחלט שזה אותו האיש" (עמ' 4 לפרוטוקול).

 

בחקירתו הנגדית השיב המתלונן לב"כ הנאשם כי אכן היה מבולבל בעקבות האירוע אותו עבר. המתלונן אישר באזני הסנגור כי אכן היה מבולבל באותו זמן בעקבות מה שארע לו, אולם יש חלקים מסוימים מהאירוע אותם הוא זוכר "...יש מספר תמונות שאותם אני זוכר בבירור ובצלילות כאילו שום דבר לא היה. באותו זמן שחקרו אותי אני לא ידעתי על מה מדברים". (עמ' 6 לפרוטוקול).

אשר לתאורה שהיתה במקום ציין המתלונן כי האור שדלק היה מתוך הרכב אשר סימן כי הדלת פתוחה או לחילופין האור דלק כיוון שהשודד הדליק אותו על מנת שיוכל למצוא את בלם היד. (עמ' 6 לפרוטוקול).

אשר להליך הזיהוי - הוסיף וציין המתלונן כי מיד כשהבחין בנאשם נכנס לתחנת המשטרה בערד, זיהה אותו בוודאות כשודד אשר נטל חלק באירוע "...אני יכול לומר שאמרתי לאברהם סופר באותו מעמד הנה השודד. ראיתי אותו המראה חזר אלי". (עמ' 6 לפרוטוקול).

לשאלת הסנגור מדוע לא אמר זאת מייד כשנשאל בתחנה ועוד בטרם מסדר הזיהוי עצמו השיב "כיוון שאני לא בקיא בהליכים, אחר כך הסבירו לי שאם הייתי קופץ ומצביע עליו זה היה נקרא זיהוי ספונטאני וזה היה מקצר את כל התהליך והיה מייתר את מסדר הזיהוי. לא ידעתי על כך וחיכיתי למסדר הזיהוי כמו ילד טוב". (עמ' 6 לפרוטוקול).

בהמשך החקירה הנגדית הוסיף ב"כ הנאשם להקשות על המתלונן בנוגע למסדר הזיהוי, ונשאל מדוע כשהחל המסדר סקר הוא ארוכות את כל הניצבים ולא הצביע מידית על האדם אותו זיהה. לשאלה זו השיב המתלונן כי: "...בכדי להסיר כל ספק ובכדי לא להאשים את האדם הלא נכון, חשבתי שאולי בכל זאת, איזה צל של ספק, אחד הדברים הרעים הוא להפליל בשוגג את האדם הלא נכון.....אני עובר, סוקר את כל האנשים מבקש בכדי להיות בטוח במאה אחוזים, אני מבקש שיפנו ימינה בכדי שאני אראה את צידם השמאלי בפרופיל ושוב אני חוזר אל אותו אדם". (עמ' 7 לפרוטוקול).

אז גם אישר המתלונן, ביושרו כי רב, כי היו ניצבים נוספים שדמו לנאשם (עמ' 7 לפרוטוקול).

הנאשם אף הופנה לעובדה כי אחיו של הנאשם נעצר על ידי המשטרה וכי על פי מידע מודיעיני מי שהיה מעורב בשוד זהו אחיו של הנאשם וכי גם הנאשם וגם אחיו שהיה עצור בזמן זה, נכחו במסדר הזיהוי והנאשם אף בא מיוזמתו להשתתף במסדר. לעובדה זו השיב הנאשם "אני בהחלט אומר את זה בלב לגמרי לא קל. בגלל העניין הזה של החשש מהפללה של אדם זכאי, אבל שוב אני לא מכיר את המידעים המודיעיניים, אני זוכר את הנאשם" (עמ' 8 לפרוטוקול).

9.    גרסת הנאשם

הנאשם בגרסתו, מעל דוכן העדים בבית המשפט, ציין כי השתתף במסדר הזיהוי מאחר וביקש ממנו עורך הדין של אחיו, נאיף, לבוא יחד עם אחרים הדומים לאחיו. כדבריו: "ביקש ממני העורך דין לבוא למסדר הזיהוי. אמרתי אם אני יכול להשיג עוד אנשים. כשהגענו לתחנה פחדו מהאזור שם והם הלכו. אני נשארתי ועוד אחד מהמשפחה קוראים לו מוחמד." (עמ' 15 - 16 לפרוטוקול).

לשאלה מדוע הסכים להשתתף במסדר הזיהוי השיב "בגלל שאני לא קשור לעסק הזה לשוד הזה". (עמ' 15 לפרוטוקול). כי אם היה אכן מעורב במעשים הנדונים לא היה מגיע לתחנת המשטרה כדי להשתתף במסדר הזיהוי. (עמ' 15 לפרוטוקול).

הנאשם העיד כי החשוד היה דווקא אחיו, נאיף, שיותר צעיר ממנו, כמו כן ציין הנאשם כי לפני תחילתו של מסדר הזיהוי הבחין במתלונן כשהוא יושב בפרוזדור של תחנת המשטרה. אולם, לטענתו מבחינתו היה זה אדם ככל שאר האנשים.

 

אשר למעורבותו באירוע, הנאשם חזר וטען כי הוא אינו מי אשר שדד את המתלונן "...הוא זיהה אותי אבל זה לא אני. הוא הפיל עלי את הדבר הזה". (עמ' 17 לפרוטוקול). וכי לא יכול היה לדעת שהמתלונן לא יכול לזהות את החשוד "...אני לא ידעתי מאף אחד אחר שהמתלונן לא יכול לזהות את החשוד. אם אני הייתי עושה את המעשה לא הייתי מגיע למשטרה".(עמ' 17 לפרוטוקול).

ב"כ המאשימה הטיחה בנאשם כי ידע מראש שהמתלונן לא יצליח לזהות וכי הובטח לאחיו כי אם המתלונן לא יצליח לזהות את החשוד בשוד הוא ישוחרר וכי על סמך הבטחה זו הגיע למסדר הזיהוי והשתתף בו לטענה זו הגיב הנאשם בדברים: "אני לא הייתי חייב להגיע לתחנת המשטרה. אני הגעתי בגלל שאני ידעתי שאני נקי. אם הייתי עושה את זה לא הייתי בא לתחנה". (עמ' 18 לפרוטוקול).

עדותו של הנאשם בעניין זה נמצאה מהימנה מה גם שהינה נתמכת בעדותו של השוטר גרסייה (עמ' 12 לפרוטוקול), לפיה לא זומן הנאשם למסדר הזיהוי אלא בא מיוזמתו.

אשר למעשיו בזמן האירוע הנאשם ציין כי שהה בביתו יחד עם אשתו ונשות אחיו ויחד צפו בטלביזיה. כשעומת עם העובדה כי אחיו ציין שאשתו נכחה עמו בבית באותו ערב ולא עם הנאשם ענה "אני אומר את מה שאני אמרתי".(עמ' 19 לפרוטוקול).

הנאשם הוסיף וציין כי גם אביו נכח בביתו לסירוגין באותו ערב "הוא בא והלך" (עמ' 19 לפרוטוקול). לעובדה כי אביו (אשר נפטר עובר למתן העדות) מסר לחוקרים כי לא היה אצלו ענה הנאשם "אני לא יודע מה הוא אמר" (עמ' 20 לפרוטוקול).

אשת הנאשם תמכה בגרסתו של הנאשם וציינה, בעדותה בבית המשפט, כי בתאריך הרלוונטי חזר הנאשם הביתה בשעה 17:30 וצפה עמה בטלוויזיה עד השעה 22:30 (עמ' 21 לפרוטוקול). אולם, בשונה מבעלה, ציינה כי הנשים הנוספות, עימן צפו בטלביזיה, היו חברותיה ולא נשות אחיו של בעלה, כפי שציין הנאשם. (ראה עדותה בעמ' 22 לפרוטוקול).

התביעה ביקשה כי בית המשפט לא ייחס לעדותה המגמתית של אשת הנאשם כל משקל וכן ביקשה לראות בשקרים אלו של הנאשם משום חיזוק מהותי לראיות התביעה.

10.  בעיות בזיהוי:

לאחר שבחנתי את התשתית העובדתית שבאה בפני סבורתני כי במקרה דנן, והגם הספקות אשר התעוררו בליבי אודות מהימנות גרסת האליבי של הנאשם, חוברים יחד גורמים רבים המצביעים על אפשרות סבירה לטעות בזיהוי אפשרות אשר הותירה את הספק אשר הביא אותי לכלל מסקנה כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. אסביר דברי:          

 א.           התאורה בזירת האירוע - מהתשתית העובדתית שהונחה בפני עולה כי בזירת האירוע בזמן הרלוונטי לאירוע, שרר חושך מוחלט כפי שעולה מדברי המתלונן עצמו "....זה היה מקום חשוך לגמרי". (עמ' 5 לפרוטוקול). בהמשך ציין המתלונן כי הבחין היטב בפניו של נהג הרכב, ומה שאפשר לו לזהות את פניו של השודד היה האור שדלק בפנים הרכב. אולם, האור אשר דלק ברכב, מעצם טיבו הינו אור חלש, אשר מן הסתם הקשה על יכולת קיבוע מדויק של פניו של השודד בזיכרונו של המתלונן.

 

ב.    פרק הזמן הקצר שבו נחשף המתלונן לחשוד במהלך האירוע - אירוע השוד ארך דקות ספורות בלבד. השודד הגיח אל המתלונן מאחור, דחף אותו אחורנית עד שזה נפל ארצה וכאשר התעשת המתלונן וקם על רגליו בניסיון לעצור את השודד אשר כבר הספיק להיכנס לרכב, הצליח השודד להימלט עם הרכב. היה זה, אם כן, שבריר של דקה, בו פגשו עיניו של המתלונן בדמותו של השודד היושב ברכב.

המתלונן עצמו הודה כי נחשף לפניו של הנאשם לזמן קצר מאוד וכי יוכל לזהותו ברמת וודאות של כ-85 אחוז בלבד.

במהלך פרק זמן קצר זה לא יכול אדם סביר להבחין ולחקוק בזיכרונו את דמותו של השודד והכול לאור תנאי התאורה אשר שררו במקום, וסערת הרגשות בהם היה נתון.

ג.     מצבו הפיזי והנפשי של המתלונן - אין מחלוקת כי המתלונן נפצע ונחבל במהלך האירוע וכי היה זה אירוע אשר עורר בו חרדות עד כי הודה המתלונן כי היה מבולבל ונרגש עד כי כלל לא זכר את אשר ארע לו כאשר הובא על ידי סופר לתחנת המשטרה.

ממצאים אלה מחלישים ומרחיקים את האפשרות כי המתלונן אכן, על פי המבחן האובייקטיבי, זיהה את השודד .

ד.    אמונתו הסובייקטיבית של המתלונן בדבר זיהוי הנאשם- המתלונן ציין כי מיד כשהבחין בנאשם נכנס לתחנת המשטרה בערד, זיהה אותו בוודאות כשודד אשר נטל חלק באירוע. הגם אמונתו הסובייקטיבית בדבר וודאות הזיהוי הרי שהוכח מדעית כי אין קשר בין רמת הביטחון שהעד מביע ביחס לזיהוי שעשה לבין נכונות הזיהוי, ולמצער שקשר כזה, אם בכלל קיים, הינו רופף ושולי ביותר.

 

ה.    זיהוי ספונטאני בתחנת משטרה- אין חולק כי משקלו הראייתי של "זיהוי ספונטאני" נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, על בסיס הנסיבות שבהן התרחש הזיהוי. מטבע הדברים שבמקום שהיה בנסיבות כדי ל"רמוז" על כך שהמזוהה הוא זה שנחשד בביצוע העבירה - מתכרסם משקלו הראייתי של הזיהוי. כך למשל בשורה ארוכה של פסקי דין ייחסו בתי המשפט לזיהוי ספונטאני אשר נעשה מחוץ לתחנת המשטרה משקל רב יותר מזה של זיהוי שנעשה בתחנת המשטרה. (ראה ע.פ. 3727/93 עלי עזמי נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך לה עמ' 953). במקרה דנן אין חולק כי מדובר בזיהוי אשר נעשה בתחנת המשטרה כאשר המתלונן מוזמן למסדר זיהוי ומבחין בנאשם בתחנה.

ו.     התייצבות הנאשם מיוזמתו למסדר הזיהוי- יש במסקנה לעיל, לפיה הנאשם התייצב מיוזמתו למסדר הזיהוי כדי לתמוך בחזקת החפות של הנאשם, אשר חזר וטען כי אילו היה דבק בו רבב לא היה מגיע לשם ביצוע מסדר הזיהוי. מקום שכלל ידוע כי סירוב להשתתף במסדר זיהוי כשלעצמו מהווה משקל ראייתי מסוים לחובת החשוד ובתור שכזה הוא מהווה ראיה שבכוחה להצטרף לראיות התביעה האחרות ואף להכריע את הכף לחובת החשוד בנסיבות מתאימות. (י.קדמי, "על הראיות", חלק שני, תשס"ד - 2003, עמ' 1035), יאמר כי בנסיבות העניין ינתן משקל ראייתי לעובדה זו אשר יהא בה כדי לתמוך בחפות הנאשם.

ז.     הדמיון הקיים בין הנאשם לאחיו נאיף - אין חולק כי במסדר הזיהוי ניצבו הנאשם ואחיו נאיף, אשר היה עצור באותה עת בחשד לביצוע השוד, בעקבות מידע מודיעיני אשר התקבל לידי המשטרה. בין השניים ניכר דמיון חזותי בולט במיוחד. (ראה קלטת המתעדת את מסדר הזיהוי - (ת/7). אין לפסול את האפשרות כי מבצע השוד הוא אחיו של הנאשם אולם, כאשר "זיהה" המתלונן את הנאשם זיהוי ספונטאני, בטרם הליך מסדר הזיהוי, ולנוכח הדמיון בין השניים טעה וסבר כי מדובר במי אשר שדד אותו. כך גם ניתן לומר כי באותו זיהוי ספונטאני קובעו פניו של הנאשם בזיכרונו של המתלונן ועל כן אך ברור כי יחזור ויצביע עליו במסדר הזיהוי.

 

עוד ניתן לומר כי לאור הדמיון הרב בין הנאשם לאחיו, אין לפסול את האפשרות כי אילו לא היה מזדהם מסדר הזיהוי, ואילו לא היה פוגש המתלונן בנאשם במסדרונות תחנת המשטרה, היה המתלונן מצביע, במהלך מסדר הזיהוי, על אחיו של הנאשם.

ח.    ספקות בהליך הזיהוי - המתלונן מודה באמרתו במשטרה, אשר נגבתה ממנו לאחר מסדר הזיהוי, כי עת הבחין בנאשם במסדרונות תחנת המשטרה לא היה בטוח כי מדובר באדם אשר תקף אותו. כדבריו: "מכיוון שבזיהוי במסדרון החשוד נראה לי כמי ששדד אבל לא הייתי בטוח רק במהלך מסדר הזיהוי תוך סינון האחרים הבנתי שזהו אכן הוא" (נ/1 עמ' 3 שורות 5-7).- (הדגשה שלי ר.ב.)

גם במסדר הזיהוי עצמו לקח למתלונן זמן רב עד אשר הצביע על הנאשם. לדברי המתלונן היה זה: "בכדי להסיר כל ספק ובכדי לא להאשים את האדם הלא נכון, חשבתי שבכל זאת, איזה צל של ספק..." (עמ' 7 שורות 10-11).

לשאלת החוקר מדוע לקח לו זמן רב לזהות השיב המתלונן "...שתי סיבות. האחת שלא רציתי להוציא שוגג בזיהוי והשנייה שבתחילת הזיהוי נראו לי עוד אחד או שניים מהניצבים כאילו הם מי שאני זוכר. רק משהופנו ימינה ונחשפו אליי בפרופיל, נוצרה אצלי אותה וודאות עליה העדתי". (נ/1ג, עמ' 2 שורה 105).- הדגשה שלי ר.ב.)

ט.    מסדר הזיהוי שנערך לסופר - סופר השתתף במסדר הזיהוי אולם התקשה לזהות באופן וודאי את השודד ובסופו של מסדר הצביע על אדם אחר. יוצא כי להליך הזיהוי האמור לא נמצא כל תמיכה בזיהוי שנעשה לסופר וזאת הגם שדקות בודדות לפני שנכנס למסדר הזיהוי הצביע המתלונן בפניו על הנאשם כמי שלטענתו הוא זה אשר תקף אותו.

 

11.  אל מול הספקות אשר עוררה גרסתו של המתלונן בכל הנוגע לטענת האליבי, אשר באה מפיו, עמדו בפני נסיבות הליך הזיהוי אשר אף הם נמצאו בעיתיים, כמפורט לעיל. באיזון הדברים, לו הנני נדרשת בשלב מכריע זה, סבורה אני כי הסתירות או אי הדיוקים בגרסת הנאשם באשר לטענת האליבי אינם מהותיים ואין בכוחם כדי לגבור בעוצמתם על קשיי הזיהוי שנמצאו או כדי להסיר את הספקות אשר נתעוררו בעניין זה בהליך הזיהוי הספונטאני.

 

12.  לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת לנכון להעדיף את גרסת הנאשם ולו מחמת הספק וכן רואה בזיהוי הספונטאני כזיהוי שאינו נקי מספקות באשר לזהותו של הנאשם כמי אשר שדד את המתלונן. לפיכך, ומחמת הספק מצאתי לנכון לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

זכות ערעור תוך 45 יום.

 

 

ניתנה היום ב' בשבט, תשס"ז (21 בינואר 2007) במעמד הנוכחים