ת"פ (באר-שבע) 8132/00 - מדינת ישראל נ' צחי בן אור- הדיון הופרד והותלה ואח'מחוזי באר-שבע

ת"פ (באר-שבע) 8132/00

מדינת ישראל

נ ג ד

1. צחי בן אור- הדיון הופרד והותלה

2. אריאל בן אור

3. אהרון לוי

 

בית משפט מחוזי באר-שבע

[21.09.2004]

 

כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ

 

הכרעת דין

 

כ ל ל י

1.    כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, אשר ייחס להם ביצוע עבירות של שוד מזויין ועבירות נלוות. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום, והצדדים הביאו את ראיותיהם. כשנותר עד הגנה אחרון להעיד מטעם הנאשם מס' 1 - הוא נעלם והמדינה לא הצליחה לאתרו. לבקשת המדינה, ובהסכמת הסניגורים, הופרד הדיון בין עניינם של שני הנאשמים האחרים לבין עניינו של הנאשם מס' 1, ולבקשת היועץ המשפטי לממשלה ההליכים כנגד הנאשם מס' 1 הותלו.

הכרעת דין זו תכריע, אם כן, בעניינם של הנאשם מס' 2 (להלן: "הנאשם מס' 2" או "אריאל") ושל הנאשם מס' 3 (להלן: "הנאשם מס' 3" או "אהרון"), אם כי לא ניתן יהיה להתעלם כליל מנוכחותו של נאשם נוסף במהלך הדיונים (הנאשמים 2 ו-3 ייקראו להלן: "הנאשמים").

2.    בכתב האישום, באישום הראשון, נטען, כי הנאשמים, בסמוך לפני 13/11/00, קשרו קשר לבצע שוד מזויין בביתו של מיכאל שביט (להלן: "שביט"), שברח' עדני 70, באר-שבע, שם הוא מתגורר יחד עם חברתו לחיים, הגב' א. פופה (להלן: "אנג'לה").

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 13/11/00, בסמוך לשעה 09:30, התפרצו שניים מבין הנאשמים לבית הנ"ל, תוך שהם מתחזים לשוטרים באמצעות כובע משטרה ובתעודה, בעוד הנאשם השלישי ממתין בחוץ.

כבר כאן נציין, כי בסיכומים ציין התובע, כי לגירסת המאשימה היו אלה הנאשמים 1 ו- 3, אשר נכנסו לבית שביט, ואילו הנאשם מס' 2 המתין בחוץ, כדי להתריע מפני סכנה מתקרבת.

 

כתב האישום ממשיך ומפרט, כי אחד מהנאשמים שנכנסו לדירת משפחת שביט הצמיד סכין יפנית לצווארה של אנג'לה והורה לה לעזוב את הטלפון, שבאמצעותו ניסתה להזעיק עזרה. הנאשמים משכו את אנג'לה, הורו לה לשכב על הריצפה ותוך תקיפתה כיסו את ראשה בשמיכה, כבלו את ידיה באזיקון וסתמו את פיה בסרט דביק.

נטען עוד, כי הנאשמים אף תקפו את ניסיה, עוזרת הבית שעבדה בבית שביט: הם בעטו בה, הורו לה לשכב על הרצפה, כבלו את ידיה וסתמו את פיה בסרט דביק. כשהתלוננה שהכבלים כואבים לה - היכו אותה בגב ואמרו לה לשתוק.

הנאשמים, בסמוך לאחר מכן, הצמידו שוב את הסכין היפנית לפניה של אנג'לה ואיימו עליה, כי אם לא תגיד להם איפה הכסף יוציאו את עיניה, וכשטענה שאיננה יודעת - היכו אותה, וגרמו לה לחבלות של ממש. כן גנבו מתיקה של אנג'לה סך של כ- 650 ₪, סוללה לטלפון סלולרי ומפתחות.

לאחר מכן קיבלו הנאשמים שיחה למכשיר טלפון נייד שהיה בידם, ומיד נמלטו מהבית דרך החלון האחורי.

נטען, כי הנאשמים 1 ו- 2 נתפסו בסמוך, לאחר מרדף שנערך אחריהם, והנאשם 3 הצליח להתחמק מהמשטרה לאחר שנכנס לחצרה של דניאלה ספר ברח' מאיר יערי שבב"ש והציע לה כסף תמורת סיוע להתחמקות מהמשטרה. משגב' ספר סרבה - ברח הנאשם 3 מהמקום, ונעצר רק מספר ימים לאחר מכן.

באישום זה יוחסה לכל הנאשמים עבירה של שוד מזויין לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ולנאשם 3 יוחסה גם עבירה של שבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק זה.

 

באישום השני שבכתב האישום נטען, כי ביום 24/9/00 נגנב באשקלון רכב מסוג ניסן אלמרה מגב' ראיסה מיכליק, וזאת באמצעות מפתחות הרכב, שנגנבו מספר חודשים קודם לכן.

עוד נטען, כי בתאריך 4/10/00 נגנבו באשקלון לוחיות רישוי מרכבה של הגב' טובה גוטמן.

נטען, כי הנאשמים, בין מועדי הגניבה הנ"ל למועד השוד נשוא האישום הראשון, קיבלו לידיהם את הרכב הגנוב ואת הלוחיות הגנובות, וזייפו את הרכב ניסן אלמרה בכך שהניחו על גביו את לוחיות זיהוי הגנובות.

הרכב הגנוב והמזוייף נתפס בסמוך לבית נשוא האישום הראשון, ומפתחות הרכב נתפסו בידיו של הנאשם מס' 2.

באישום זה יוחסו לנאשמים עבירות של קבלת רכב וחלקי גנובים לפי סעיף 413י' לחוק העונשין ו- זיוף רכב, לפי סעיף 413ט' לחוק הנ"ל.

באישום השלישי נטען, כי ביום 19/8/99 נגנבה באשקלון תעודת זהות השייכת ליחזקאל בליישטיין; ביום 26/4/00 נגנב באשקלון רשיון נהיגה השייך לאבי מור; ביום 6/1/00, או בסמוך לכך, נגנב באשקלון פנקס שיקים השייך לירדנה חזן; ביום 18/7/00 או בסמוך לכך נגנב רשיון נהיגה השייך לחיים תדמור.

נטען, כי הנאשמים, בין תאריכי הגניבה דלעיל לבין תאריך השוד נשוא האישום הראשון, קיבלו לידיהם את המסמכים הגנובים הנ"ל, ביודעם שהם גנובים.

באישום השלישי הנ"ל יוחסה לנאשמים עבירה של קבלת רכוש גנוב, לפי סעיף 411 לחוק העונשין.

 

האישומים הנוספים שבכתב האישום אינם נוגעים לנאשמים 2 ו- 3.

 

 

המוסכמות והמחלוקות

3.    מתוך סיכומי הסניגורים מתברר, כי הנאשמים אינם כופרים בכך, שבוצע שוד, כנטען באישום הראשון. כן, אינן כופרים בכך, שנגנבו הרכב ולוחיות הרישוי בכאמור באישום השני וכי רכב הניסן אלמרה, הגנוב, זוייף באמצעות לוחיות הרישוי הגנובות, ואף אינם כופרים בכך, שנגנבו המסמכים נשוא האישום השלישי. טענת הנאשמים הינה, כי אין להם כל קשר לביצוע השוד ו/או למסמכים הגנובים נשוא האישום השלישי.

אשר לאישום השני, מודה הנאשם מס' 2, כי רכש את הרכב המזוייף הנ"ל, זמן קצר לפני שנעצר, וכי החזיק את מפתחותיו. לטענתו, בזמן שנעצר (כאמור, בסמוך לאחר השוד נשוא האישום הראשון), היה בדרכו לרכב המזוייף. הסניגורים טענו, כי לנאשם מס' 3 אין כל קשר למעשיו של הנאשם מס' 2 ולרכב הגנוב.

הסניגורים גם לא העלו כל טענה בנוגע לקבילות המסמכים, שהוגשו על ידי המאשימה (מסמכים רבים ביותר, שנתפסו וסומנו על ידי מספר רב של שוטרים - שרובם ככולם העידו בביהמ"ש).

 

השוד - עדות המתלוננות

4.    כזכור, הנאשמים - בסיכומיהם - אינם חולקים על עצם קרות השוד או על מהמינות עדות קורבנות השוד, למרות שבעת שמיעת הראיות עלו רמיזות, כאלו מדובר היה בשוד "מוזמן" על ידי מישהו מדיירי הבית. לאחר שמיעת המתלוננות וקריאת התיק כולו - אין לי אלא לומר, כי טוב עשו הסניגורים, כשלא חזרו על רמיזות אלו.

עולה מן הראיות, כי בבוקר של יום 13/11/00, הגיעה עוזרת הבית של משפחת שביט, הגב' נוסיה שטיירמן (ע.ת. מס' 8, להלן: "נוסיה") לבית, ופתחה את הדלת במפתח שלה. נוסיה ראתה, שמר שביט עדיין לא הלך לעבודה, ומאוחר יותר גם ראתה שבנותיו, קרן ושרית, ישנו בבית, כששרית ארחה את חברתה לילך. אנג'לה, חברתו לחיים של שביט, גם היא עדיין לא התעוררה, ונוסיה החלה לנקות בקומה העליונה של הבית. כשירדה לקומת הקרקע, מר שביט כבר לא היה בבית, ואנג'לה, שהתעוררה בינתיים, הצטרפה אליה למטבח.

אנג'לה, יש לציין, היתה כבת 29 בעת הארוע, והיא הכירה את מר שביט עוד ברומניה, שם עבדה באחת החברות שלו. כשהקשר בין השניים הפך אישי, הגיעה אנג'לה ארצה לחיות עם מר שביט, ובעת מתן העדות עברה קורס גיור.

ביום הארוע, בסביבות השעה 09:30, שמעו נוסיה ואנג'לה צלצול בדלת, ואנג'לה פתחה בזהירות, כשהכלב לידה. הזהירות של אנג'לה נבעה מכך, שמשפחת שביט הוזהרה, כמה שבועות לפני הארוע, על ידי המשטרה, כי עבריינים מתכננים לשדוד את ביתם. זאת למדה המשטרה מתוך האזנות סתר שביצעה.

 

נוסיה נשארה במטבח ואנג'לה, כאמור, פתחה את הדלת.

וכך סיפרה אנג'לה:

 

"היו שני אנשים הלובשים בגדי שוטרים: מכנס, חולצה, כובע והדבר שנראה מוזר שהיה להם משקפי שמש שחורים...

הכובעים שראיתי היו כובעי קסקט, אבל המצחיה מבד כמו כל הכובע, בצד אחד של הכובע היה כתוב "משטרה" ובצד השני היה כתוב "פוליס" באנגלית, צבע הכובע היה כחול כהה...

אני זוכרת שהם לבשו מכנסיים כהים ולאחד מהם היה כמו ז'קט כזה, כי הוא הראה לי את התעודה.

ברגע שהם צלצלו בדלת שאלתי מי זה והם אמרו "משטרה, תפתחי, תפתחי, משהו קרה" ואחד מהם הכניס את היד לתוך הז'קט שלו והוציא ארנק עם תעודה והוא הציג בפני ומיד החזיר חזרה ולא הספקתי לראות. אמרתי להם שיחכו ושאני צריכה לבדוק, רציתי להתקשר ולשאול את משה (מיכאל) ורציתי לסגור את הדלת.

אחד מהם שם את הרגל בין הדלת לבין המשקוף, אז לא יכולתי לסגור את הדלת. הלכתי לטלפון שהיה בפינת האוכל ורציתי לחייג ואחד מהם בא מאחורי הגב שלי והצמיד סכין יפנית לצוואר שלי (העדה מדגימה). אחד מהשניים לקח את הכלב, זרק אותו החוצה וסגר את הדלת עם הוו... הוא נתן לי אגרוף בראש מאחורה, ואז זרקתי את השפופרת והוא אמר לי לשכב על הרצפה, וזה מה שעשיתי. אז אותו אחד הלך לעוזרת והשני כבר הלך לחפש... אחד מהם היה "עסוק" כל הזמן והשני היה "עסוק" איתנו.

זה שהיה "עסוק" איתנו, אני זוכרת שהיו לו כפפות חד פעמיות, כמו של ניתוחים, והוא שם אזיקים על הידיים שלי מאחורה וסלוטייפ שהיה בצע כסף שהוא קשר לי מסביב לראש ועל הפה (העדה מדגימה) ואח"כ הלך לעוזרת ועשה אותו הדבר כמוני...

לפני שהוא שם לי את הסלוטייפ הוא שם לי את השמיכה של הכלב על הראש והוא שאל אותי אם יש עוד מישהו בבית ואני לא עניתי... אח"כ אמרתי לו שאני לא יודעת... שמעתי צעדים שהם הולכים בבית, בא אלי אחד ושאל אותי איפה המרתף ועניתי לו שאין מרתף. הוא שאל איפה הממ"ד וסימנתי לו עם הראש, כי כבר לא יכולתי לענות, הוא חזר אלי ושם לי את הסכין היפנית ליד העין (העדה מצביעה מתחת לעין הימנית) ושאל איפה הכספת, עניתי לו שאני לא יודעת ושאני לא בעלת הבית.

שמעתי רעש שהם פותחים ארונות, מגירות, וזורקים על הריצפה, ופתאום שמעתי צלצול חלש, צלצול שלא היה מוכר לי - לא בפלאפון שלי ולא בבית ולא צלצול של שרית, צלצול מוזר, ואח"כ פתאום שקט, ואני שמעתי שהם מדברים ביניהם בלחש.... אח"כ שמעתי צעדים כמו ריצה בחדר שינה ופתאום שקט מוחלט. חיכיתי, וברגע שהבנתי שכבר אין רעש אחר בבית ניסיתי לפתוח את האזיקים והצלחתי. אחד מהאזיקים לא היה קשור כמו שצריך וכך יכולתי לשחרר את עצמי. אני לא זוכרת אם השאריות מהאזיקים נשארו לי על שתי הידיים או על יד אחת, אבל אני זוכרת בוודאות שנשאר לי מהאזיקים על יד שמאל...

ניסיתי לפתוח את הסלוטייפ מהפה והצלחתי ממש מעט, כי הדבק היה ממש חזק ואמרתי לעוזרת 'אל תזוזי'..." (עמ' 95 - 96 לפרוט').

מאוחר יותר הוסיפה, שהסכין היפנית שהחזיק השודד היתה כתומה.

במקביל, סיפרה נוסיה את הסיפור מנקודת מבטה:

 

"פתאום שמעתי צלצול בדלת ואנג'ליקה פתחה את הדלת. שמעתי שאמרו 'משטרה' והיא חזרה הביתה ורצתה להתקשר אבל היא הספיקה רק לקחת את השפופרת ומיד נכנסו שני בחורים במהירות ואחד מהם תפס אותה בחזה, וראיתי ליד הגרון שלה סכין יפנית, בצבע כתום שמי שתפס אותה החזיק, והבחור השני נכנס אבל לא למטבח... הבחור שהיה במטבח אמר לי ולאנגל'יקה לסגור את העיניים, לשכב על הרצפה ואני קודם ישבתי על הריצפה וראיתי שהוא הדביק ניר דבק על הפה של אנג'ליקה, הוא הדביק לה את הפה עם סרט דביק בצבע חום... והוא שם על הראש של אנג'ליקה שמיכה שהכלב ישן עליה... ואח"כ הדביק לי גם את הפה, אבל קודם קיבלתי בעיטה ממנו כי ישבתי ולא נשכבתי.

הוא בעט בי במותן, ואח"כ הוא אמר לי לשכב על הריצפה ונשכבתי, והוא הדביק לי את הפה וגם קשר לי את הידיים מאחורי הגב והוא קשר בכוח ואני אמרתי שכואב לי וקיבלתי עוד בעיטה ממנו ואח"כ הוא שם גם, היתה שם חולצת טרינינג והוא שם לי אותה על הראש... " (עמ' 72 לפרוט').

אח"כ נוסיה שמעה רעשים שהשניים מחפשים בבית, והם גם שאלו אותן "איפה יש כסף".

כעבור זמן לא רב נשמע צלצול מסויים ונוסיה שמעה דלת או חלון נטרקים בכוח, ואח"כ היה שקט:

"ואז שמעתי שאנג'ליקה שאמרה לי שאני אחכה דקה והיא תעזור לי. אח"כ שמעתי שאנג'ליקה רצה למעלה, ולא יודעת מאיפה באה המשטרה... " (שם).

נוסיה הוסיפה, מאוחר יותר, שאת סרט ההדבקה הביאו איתם השודדים, כי בבית לא היה סרט כזה.

5.    אנג'לה מתארת, כי לאחר שהשודדים עזבו את הדירה היא הסתובבה "כמו חתול", בשקט, בבית - ופרט לבלגן לא ראתה את השודדים. היא סגרה את החלון בחדר השינה, והלכה לכיוון הסלון, וגם שם נעלה את דלת המרפסת, ואז ראתה "אוטו לבן עם עוד מישהו שמחכה מחוץ לאוטו, הוא היה עומד עם הגב אלי והיה מסתכל ימינה ושמאלה, כאילו היה בלחץ, והיה עומד לפני האוטו אבל עם הגב אלי. הוא לבש חולצה לבנה וחוץ מזה לא שמתי לב, זה היה שניה... ".

כשעלתה למעלה - שרית, בתו של שביט, פחדה לפתוח לה את הדלת, כי חששה שהשודדים עדיין עמה.

שרית שביט (שהיא בת 28, העידה כע.ת. מס' 12, להלן: "שרית") העידה, שלילך, חברתה, ישנה אצלה, וכך עבר עליה הבוקר:

"התעוררתי בסביבות השעה 10.00 בבוקר, שמעתי למטה רעשים, דבר ראשון ששמעתי היה 'תשכבי עם הפנים לריצפה', אח"כ שמעתי סרט הדבקה נפתח. קמתי מיד ונעלתי את הדלת של חדר השינה שלי, הערתי את לילך והתקשרתי למשרד של אבי למספר טלפון 6434455 התקשרתי ממספר 819992-054 ששייך ללילך. ענתה לי הדס דיין, היא מנהלת החשבונות של אבי, אמרתי לה שיש מישהו שנמצא בבית ושצריך מיד להתקשר למשטרה וגם שתשלח מישהו מהמשרד.

 

הדלת היתה נעולה, שמעתי מישהו עולה במדרגות ומנסה לפתוח את הדלת. אמרתי ללילך לא לזוז וישבתי בשקט, הם לא הצליחו לפתוח את הדלת וירדו בחזרה למטה. חיכיתי כמה דקות, אח"כ שמעתי מלמטה טלפון ושמעתי שיוצאים מהבית וקמתי, הסתכלתי מהחלון אולי אני אראה משהו. תוך כמה דקות הגיע מישהו מהמשרד של אבי ומספר דקות אח"כ הגיעו השוטרים. ... לפני כן אנג'לה דפקה לי בדלת ואמרה לי לפתוח, שאלתי אותה אם הם הלכו והיא אמרה שכן, ואז הסתכלתי מהחלון וראיתי את האנשים מהמשרד של אבא שלי... ואז פתחתי את דלת החדר שלי, אז ראיתי את אנג'לה, היה לה סרט מסביב לראש דבוק לשיער. ראיתי גם את קרן אחותי, הבנתי מה קרה, וביחד ירדנו למטה, ראיתי את העוזרת שעדין היתה על הריצפה... " (עמ' 123 - 124 לפרוט').

כבר כאן נדגיש, כי מתוך פלט שיחות הפלאפון של לילך (ת/35), אכן יצאו שתי שיחות באותו הבוקר למשרדו של שביט, הראשונה בשעה 09:45 והשניה בשעה 09:55. השיחה השניה היתה, לדברי שרית, כדי לברר מדוע "התגבורת" מאחרת להגיע.

שיחות הטלפון הנ"ל הגיעו לגב' הדס דיין (הודעתה הוגשה כת/12), מנהלת החשבונות בחברת ש.א.ב., ששביט הוא אחד מבעליה, והיא זו שביקשה משני מהנדסים שהיו במשרד, שיצאו לבית ויראו מה קורה.

מר שביט עצמו (ע.ת. מס' 9) היה באותו זמן בדיון במשרדי מס הכנסה, ולכן הפלאפון שלו היה סגור. אולם, כשהודיעו לו ממשרדו שארע בביתו שוד - מיהר למקום.

6.    אנג'לה היתה באותה עת (בטרם הגיע שביט) למעלה, עם קרן שזה אך התעוררה. מהפלאפון שלה התקשרה קרן למשטרה, והשתיים הסתגרו בחדרה, ממנו יצאו רק כשהשוטרים והפועלים ממשרדו של שביט הגיעו.

השוטרים, שבאו בעקבות הודעה, שהגיעה בשעה 09:47, למוקד התחנה, על התפרצות לבית ברח' עדני 70 בבאר-שבע, היו אבי בנבנישתי (ע.ת. מס' 1, להלן: "בנבנישתי") ו-עופר יצחק (ע.ת. מס' 2, להלן: "עופר"). השוטרים פחדו להכנס לחצר, כי שם קיבל את פניהם הכלב האימתני של משפחת שביט בנביחות רמות, ורק כשהגיעו העובדים של שביט וסגרו את הכלב מאחורי גדר בחצר - הם נכנסו לבית.

יש לציין, כי לנוכח עדויותיהן של אנג'לה ונוסיה, ברור, שלפחות בנבנישתי טעה ביותר מנקודה אחת לגבי המאורעות של אותו בוקר בהם הוא היה מעורב. אולם, היות ואין מחלוקת של ממש לגבי השלב הזה בנוגע להשתלשלות העניינים - אין מקום להכנס לפירוט טעויותיו.

עופר העיד, ש"ברגע שנכנסנו לרחוב היה שמה רכב בצבע לבן שהמתין ממש במקביל לכניסה של השער של הדירה, ואיך שהוא ראה את הניידת, הרכב פשוט נעלם משם. לא רשמנו את מספר הרכב... מדובר ברכב סוברו ג'סטי לבן" - ומשום מה, לאור לחץ הארועים, לא רשמו את מספרו. לאחר מכן, הם נכנסו לבית יחד עם שני העובדים של שביט, עופר ראה את אנג'לה "שלבשה חלוק לבן, קשורה מאחורה, מאחורי הגב עם אזיקונים בצבע לבן, היה לה סרט מסקינגטייפ בצבע חום... שהיה מלופף בפה אבל היא הצליחה כנראה להוריד את זה... זה נשאר לה על הצואר".

כאן טעה עופר, כשסבר, שידיה של אנג'לה עדיין היו אזוקות, אם כי, כנראה, אזיקון אחד אמנם נשאר לה על אחת הידיים והשוטרים שחררו אותה ממנו.

במקביל ראו השוטרים את נוסיה עדיין שוכבת על הרצפה במטבח, "על הפנים, ידיים מאחורי הגב קשורות עם אזיקונים לבנים. מעיל היה על הראש שלה, מכוסה. רצתי מהר אליה, הרמתי את המעיל, ראיתי שמסביב לפה שלה גם מסקינגטייפ בצבע חום, גם מלופף עליה... ".

7.    אנג'לה ונוסיה מסרו את תאור השודדים, ותאור זה הופץ על ידי השוטרים ברשת הקשר.

 

אנג'לה ראתה את השודדים רק כאשר פתחה להם את הדלת, שכן אח"כ היתה עם שמיכה על הראש, ויכלה לראות רק את רגליהם. על פי זכרונה, הם היו כבני 30 - 30 פלוס, בעלי גון עור כהה, לא שמנים ולא רזים מידי, ומעט גבוהים ממנה (היא - 1.62 מ'). אחד מהם לבש ז'קט כחול כהה וחולצה תכלת עם כפתורים. הבחור שחיכה בחוץ, נראה יותר גבוה משני האחרים, צבע שערו כהה, השיער קצר.

נוסיה תארה את השודדים כדלקמן:

"תאור הבחורים: אחד מהם יותר חזק ונראה כמו יותר מבוגר והשני יותר רזה, והבחור היותר רזה לא ראיתי הרבה זמן כי הוא יצא מהמטבח, ומי שקשר אותנו היה בגובה בערך 1.75 מ' - 1.80 מ' גובה, והחולצה היתה בצבע כחול כהה, לא זוכרת בדיוק, או שחורה או בצבע כהה, וכובע בצבע כחול כהה גם... נראה לי בן 25 עד 30... לגבי הבחור השני, הרזה - אני כמעט לא זוכרת כי כמעט לא ראיתי אותו" (עמ' 73 לפרוט').

והוסיפה: "הבחור שהיה במטבח היה דומה כמו לצברים, בגלל שהפנים שלו היו קצת עגולות ואני לא בטוחה שהוא היה אשכנזי... ולאחר שאת מרעננת את זכרוני מעדותי שמסרתי במשטרה.... שם אמרתי שהבחור שהיה במטבח שהוא הרכיב משקפיים שחורות" - וכך גם הבחור השני, שאף הוא חבש כובע ומשקפיים כהים.

במשטרה תארה נוסיה את הבחור שהיה במטבח, כדלקמן:

"קצת בריא, שמנמן, בערך גובה 1.75 - 1.80 מ', פרצוף עגול, היה לו כובע כחול כהה... חולצה כהה"(זאת מחקירתה הנגדית, בעמ' 82 לפרוטוקול).

8.    מתוך עדויותיהם של אנג'לה ומר שביט למדנו, שהשודדים הספיקו להפוך את כל הבית, אך נטלו דברים רק מתיקה של אנג'לה: מפתחות, סוללה של פלאפון ו-600 או 650 ₪. מתוך הכסף שנגנב היה סכם של 500 ₪ שמר שביט נתן לאנג'לה זמן קצר לפני כן, כדי שתוכל לשלם לנוסיה, וכסף זה ניתן בשטר אחד של 200 ₪ ו- 6 שטרות של 60 ₪.

עוד יש לציין, כי אנג'לה נחבלה כתוצאה ממעשי השודדים ונזקקה לטיפול רפואי.

9.    כזכור, אנג'לה סיפרה, שהשודדים ברחו מהבית דרך חלון בחדר השינה, אשר נמצא בצד האחורי של הבית, הפונה לרח' טוביהו. הסימנים שנותרו בבית (כגון הבלגן בחדר האמבטיה של חדר השינה, החלון הפתוח במקום ועוד) חיזקו את מסקנתה זו. יהודה סורסקי (ע.ת. מס' 3, להלן: "סורסקי"), שהיה ראש המעבדה הניידת בשלוחת דרום, צילם את הסימנים הנ"ל (ר' הדו"ח והצילומים שערך - ת/15). לפי הערכתו השודדים, שיצאו מהחלון בצד האחורי של הבית, המשיכו בחציית החצר, טיפסו מעל הגדר וקפצו הישר לרח' טוביהו - שם מצא סימנים לטביעת נעל בבוץ בסמוך לגדר הבית. טביעת הנעל, אגב, לא ניתנה להשוואה וצולמה בלבד.

 

 

המרדף אחרי השודדים

10.  על העובדות המתוארות לעיל למעשה לא חלקו הסניגורים. עיקר המחלוקת נוגעת לזיהויים של השודדים ולמאורעות שבאו אח"כ, כאשר שוטרים הגיעו לאזור והחלו במרדף אחרי השודדים. בהערה יש לציין, כי לא נערכו מסדרי זיהוי לשתי המתלוננות, וזאת, בין השאר, נוכח העובדה, שביום השוד שאל החוקר כמאל אלזיידנה (ע.ת. מס' 30, להלן: "אלזיידנה") את המתלוננות אם תוכלנה לזהות את השודדים, ושתיהן השיבו בשלילה (ר' מזכר שרשם - ת/100(א), וכן ר' דבריו של החוקר חיים דידי, ע.ת. מס' 21, בענין זה - במהלך חקירתו הנגדית).

 

כאמור לעיל, ההודעה הראשונה בנוגע לאירוע הגיעה למוקד המשטרה בתחנת באר-שבע בשעה 09:47. הודעה זו דיווחה על התפרצות לבית ברח' עדני 70, ורק מאוחר יותר שונה הדיווח לשוד.

באותו בוקר היו 5 שוטרי יס"מ בפעילות יזומה בבאר-שבע: יגאל אלפסי היה ראש הצוות (ע.ת. מס' 16, להלן: "אלפסי"), יואל בירוודקר נהג ברכב בו נסעו החמישה, רכב מסוג GMC(ע.ת. מס' 14, להלן: "יואל"), מתי צרפתי (ע.ת. מס' 13, להלן: "צרפתי"), דני חברי (ע.ת. מס' 15, להלן: "חברי") ו- משה שריקר (ע.ת. מס' 17, להלן: "שריקר").

כשהתקבל הדיווח בקשר, נסעו החמישה לכיון מקום הארוע. צרפתי וחברי ירדו צומת אחת לפני בית שביט, בשדרות טוביהו-פינת מצדה, והתקדמו לעבר הבית מצידו האחורי, על שדרות טוביהו, בעוד הרכב נסע לכיוון הכניסה הקדמית של הבית.

צרפתי העיד, שכשהיו במרחק של כ- 200 מטר מהבית של משפחת שביט (אותו הוא מכיר עוד מלפני הארוע), הוא וחברי הבחינו בשני אנשים, שהיו במרחק של כ- 3 מטר מהבית "יוצאים מפינת הבית של משפחת שביט", כשהם על הדשא שבסמוך לחומת הבית (עמ' 137 לפרוט').

כאן כבר ניתן לציין, כי טביעת הנעל שנמצאה על ידי סורסקי, ליד חומת בית שביט, מבחוץ - מתאימה למיקום הנ"ל המצויין על ידי צרפתי.

צרפתי וחברי תארו את האנשים שראו: אחד לבש חולצה אדומה עם מכנסי ג'ינס והשני לבש חולצה כחולה עם פסים (לדברי חברי דובר בחולצה בצבע תכלת-כחול), בעלת כפתורים, שהיתה פתוחה, ומתחתיה חולצת טריקו לבנה, מכנסי ג'ינס כחולים, ועל כתפו תיק בצבע שחור. חברי תאר את השניים, כמי שהיו בהליכה מהירה עד ריצה "תוך שהם מסתכלים לכל הכיוונים... " .

כשהשניים זיהו את השוטרים (למרות שהיו בלבוש ארחי) - הם החלו במנוסה: חצו את שד' טוביהו ונכנסו לשכונת הוילות שממול בריצה. השוטרים דלקו אחריהם, כאשר חברי מדווח בינתיים בקשר. כשהבורחים נכנסו לשכונה יא', אבד קשר העין איתם לזמן קצר של מספר שניות, אך השוטרים המשיכו בסריקות רגליות. במקביל, רכב ה- GMC הגיע אף הוא לשכונה בעקבות דיווחו של חברי.

במהלך הסריקות, הבחינו חברי וצרפתי בשני הבוחרים כשהם מגיעים מולם, במרחק של כ- 10 עד 15 מטר. לצרפתי ולחברי לא היה ספק, שמדובר בשניים, שראו זמן קצר קודם לכן, ולשניים היתה שהות לראות היטב דווקא את הבחור עם החולצה הכחולה, שהיה מעט לפני הבחור שהיה עמו ושלבש חולצה אדומה. בשלב זה, כשהבורחים הבחינו בשוטרים, הם התפצלו, וצרפתי פתח במרדף אחרי הבחור עם החולצה הכחולה. במהלך המרדף נכנס הבורח עם החולצה הכחולה לכניסה של אחד הבנינים, וצרפתי איבד קשר עין עמו וישב בשקט "אולי כלב ינבח או נשמע צעדים". לאחר כ- 10 שניות של שקט, הבחין צרפתי בתיק ובחולצה, שהיו על הבורח קודם לכן, מונחים בסמוך למקום בו נעלם, בין השיחים.

במקביל חברי נשאר בקשר עין עם הבורח עם החולצה האדומה, וכשהגיע רכב ה- GMC הצביע חברי ליואל, הנהג, על החשוד עם החולצה האדומה, ויואל המשיך במרדף אחריו.

 

חברי הצטרף לצרפתי בשמירה על התיק, שהובא מאוחר יותר על ידי צרפתי לרכב ה- GNC (התיק על תכולתו הוגש כת/37, רשימת התכולה - ת/38 וכן ת/53. בין השאר הוגשו בנפרד מוצגים ספציפיים מתוך התיק: 3 סכינים יפניות - אחת מהן בצבע כתום ושתיים בצבע צהוב, כאשר סכין צהובה אחת רחבה מהשניה והיא ללא מכסה, בניגוד לאחרות - הוגשו כת/39; הפלאפון שהיה בתיק ומספרו 367142-056 הוגש כת/40 ות/86; כן, נתפסו בתיק אזיקים ו- תעודות זהות על שם יחזקאל בליינשטיין מאשדוד, 2 רשיונות נהיגה על שמם של אבי מור מאשקלון ו- חיים תדמור משדה יואב, שיק וספח של ת.ז. ע"ש ברום ציון).

11.  יואל הגיע עם שריקר ואלפסי, בעקבות דיווחיו של חברי, למקום עליו דווח ששם נראה הבורח עם החולצה האדומה לאחרונה. לדברי יואל הם ראו "אדם עם חולצה אדומה שבורח לכיוון רח' מאיר יערי... קראנו לו בכריזה 'משטרה, עצור!' והוא לא נענה לקריאה..." ומכיוון שהגיעו לחסימה בכביש, המשיך שריקר במרדף רגלי אחריו (עמ' 48 לפרוט').

12.  במקביל התקבל דיווח, שהבחור עם החולצה הכחולה הוריד את החולצה הכחולה (שכן זו נמצאה על ידי צרפתי, יחד עם התיק השחור) וממשיך בבריחתו עם חולצה לבנה לכיון רח' אברבנל, ולשם פנה יואל כעת. וכך תאר את מעשיו:

"בצומת אברבנל - זיהיתי אדם שיוצא מאחד הבלוקים עם חולצה לבנה, גופית חורף לבנה קצרה, היא היתה מלוכלכת בחול והוא היה מזיע ומתנשף... כל הסימנים הראו שהוא היה אחרי ריצה, הוא התנשף והזיע ולא היה רגוע. עצרתי את הרכב, נתתי לו להתקרב אלי קצת ואז קראתי לו לבוא אלי והזדהיתי בפניו כשוטר, הודעתי לו שהוא עצור על התפרצות ואז ניסיתי לכבול אותו. היה קצת קשה, אבל הצלחתי בסוף לכבול אותו. כמו שרואים את הנאשם מס' 1 הוא קצת כבד גוף וחזק, הוא התנגד בהתחלה התנגדות פסיבית ואח"כ סרב אפילו להביא את הידיים לאחור ולכן חנקתי אותו, הורדתי אותו על הריצפה ואז הבאתי את הידיים שלו לאחור וכבלתי אותו" (עמ' 148 לפרוט').

יואל ערך חיפוש על האדם שעצר (הוא הנאשם מס' 1, שכזכור, התיק לגביו הותלה לאחר שנעלמו עקבותיו) ומצא 650 ₪. יואל לא חשד שיש לכסף קשר לארוע ולכן החזיר אותו לעצור. רק מאוחר יותר נתפס הכסף על ידי שוטר אחר - דני ביטון (ע.ת. מס' 18, להלן: "ביטון"), לאחר שהנאשם הובא לתחנה. התברר שהסכום שנתפס כלל שטר אחד של 200 ₪, שטר אחד של 100 ₪ ו- 7 שטרות של 50 ₪. השטרות הנ"ל התאימו לשטרות שנגנבו מאנג'לה .

יואל הביא את הנאשם 1 לרכב ה- GMC, וכאשר צרפתי וחברי הגיעו אל הרכב, בתום המרדפים, הם זיהו מיד את הנאשם 1 כמי שרדפו אחריו וכונה לעיל כ"בורח עם החולצה הכחולה".

13.  אלפסי ירד מהרכב יחד עם שריקר, כאשר הבורח עם החולצה האדומה, שתאם לתאור של חברי, הגיע למקום בו הרכב לא יכול היה לעבור. כשהבורח הבחין בהם - הוא פתח במנוסה לכיוון הבתים צמודי הקרקע, ונעלם בין הסמטאות. הסריקות שביצעו - לא הועילו, והבורח עם החולצה האדומה לא אותר על ידם.

ברח' גולדה מאיר פגש אלפסי אדם שלבש חולצה אדומה ותאם לתאור הכללי של הבורח, אך כשניגשו לדבר איתו - אותו אדם לא נבהל ונראה כי לא רץ קודם לכן. המדובר ביוסי מלכה, אשר עוכב על ידי השוטרים, הובא לתחנה ולאחר מכן שוחרר.

 

14.  שריקר השתתף עם אלפסי במרדף אחרי הבורח עם החולצה האדומה. כ- 15 דקות עד 20 דקות לאחר שנעלם להם בין הסימטאות - הם קיבלו דיווח שהחשודים נעצרו. שריקר הגיע למקום בו חנו כלי הרכב, וברכב ה- GMC זיהה את הנאשם 1 - אותו הכיר מהשירות ביס"מ של ירושלים. ברכב השני, שחנה מאחורי ה- GMC, היה עצור הנאשם מס' 2, כשהוא לובש חולצה כחולה. למרות החולצה הכחולה - שריקר מצא ש"אריאל היה מאוד דומה לבחור שראינו עם השיער העומד והעיניים הבהירות, הוא דמה לתאור שראינו ולכן זיהינו אותו" - רק שהיה קודם לכן, לטענתו, עם חולצה אדומה (עמ' 172 לפרוט').

שריקר נחקר ארוכות, ואימרה שמסר במשטרה הוגשה כ- נ/3, ושם מסר, כדלקמן:

"ברצוני לציין שהחשוד עם הטריקו האדום שאחריו רדפנו נראה לי שהוא בערך בגיל 30, וגובה 180 מ' מבנה גוף בינוני, וצבע עיניים שלו כחולות, שיער קצר ועומד... שצבע עיניו לא חום ולא שחור זה בטוח, ויכול להיות שצבע עיניו כחול או ירוק. אני לא יכול לומר ב- 100% שהבחור שנעצר ולבש טריקו תכלת-כחול הוא אותו בחור אחריו רדפתי שקודם לכן היה לו טריקו בצבע אדום, אבל יש ביניהם דמיון רב".

אלפסי היה פחות חד משמעי לגבי זיהויו של הנאשם 2 כמי שרדפו אחריו קודם לכן וכונה כבורח עם החולצה אדומה, אם כי גם לגירסתו תאם הנאשם 2 את תאורו של אותו בורח.

חברי וצרפתי ראו אף הם את הנאשם מס' 2 ברכב הסקודה המשטרתי, אך אותו הם לא זיהו. שניהם העידו שגם לא יכלו לזהותו, כי מלכתחילה לא ראו היטב את מי שברח בחולצה האדומה. חברי הוסיף, שלדעתו מבנה גופו של הנאשם 2 כלל לא תאם למבנה הגוף של הבורח עם החולצה האדומה (זאת, במאובחן, מזיהויו הודאי את הנאשם 1).

כבר כאן יש לציין, שגם ב"כ המאשימה ביקש, שלא לקבל את עדותו של שריקר, כשלגירסת המאשימה הבורח עם החולצה האדומה איננו הנאשם מס' 2 אלא הנאשם מס' 3. לטענת המאשימה הנאשם מס' 2 היה מי ש"שמר" מבחוץ בעת השוד.

15.  מי שעצר את הנאשם מס' 2 היה ביטון. ביטון הוא רמ"ח בילוש בלמ"ב נגב, ובבוקר הארוע היה בנסיעה יחד עם מפקד היס"מ - תומר בדש, וחוקר נוסף - אבי גרוס, ברכב מוסווה בזמן שהגיע הדיווח בקשר על הפריצה לבית שביט. במהלך נסיעתם לאזור הארוע קיבלו ידיעות לגבי התקדמות המרדף, וכשהגיעו למקום שמעו, שאחד החשודים נמצא ברח' שטרית. כשביטון נכנס לרח' שטרית, ראה מצד שמאל, במעבר שבין השבילים, בחור שתואם לתאור שנמסר בקשר לגבי הבורח עם חולצה כחולה, כשבמבט ראשון גם ראה לידו מישהו עם חולצה אדומה. ביטון ירד מהרכב והמשיך במרדף רגלי אחרי הבורח עם החולצה הכחולה. הבחור עם החולצה הכחולה ניסה להתחמק מביטון, אך תוך כדי המרדף האט את צעדיו ולפתע עבר להליכה רגילה. בשלב זה קפץ עליו ביטון ועצרו, והתברר שמדובר בנאשם מס' 2.

יש לציין, שביטון היה בטוח (גם בזמן המעצר וגם בביהמ"ש), שהנאשם מס' 2 הוא מי שתואר על ידי חברי וצפרתי כ"בורח עם החולצה הכחולה", למרות שהיה זה הנאשם מס' 1 שנעצר כמי שתואם לתאור זה ואף זוהה בודאות על ידי חברי וצרפתי.

ביטון תפס על הנאשם 2 מכשיר טלפון סלולרי עם פנל חום, שהסתבר כי מספרו 919404-051 (ת/86).

16.  כשהנאשם מס' 2 הובא לתחנה, נערך חיפוש על גופו על ידי השוטר אברהים אלקורעאן (ע.ת. מס' 28, ר' הממצאים - ת/80), ובכיס מכנסיו נתפסו, בין היתר, צרור מפתחות ושני שלטים של מכוניות. השוטר אייל גושן (ע.ת. מס' 11, להלן: "גושן"), רכז מודיעין במרחב הנגב, היה נוכח במהלך החיפוש, והוא שאל את הנאשם 2 של מי המפתחות "ואריאל אמר לי שהם המפתחות שלו, של הרכב שלו, והוא אמר שהרכב נמצא במוסך באשקלון..." (עמ' 118 לפרוט').

 

שוטר היס"מ אוריאל קמקר (ע.ת. מס' 22) היה נוכח גם הוא במהלך החיפוש, וכשנמצאו המפתחות, הדבר נראה לו חשוד. וכך העיד:

"כשראינו מפתחות עשינו הקשר וסברנו שאם יש מפתחות של רכב צריך להיות גם רכב בסביבה. סרקנו וחיפשנו רכב מסוג ניסן, בהתאם למפתחות. ראינו רק ניסן אחת, העלנו אותה במסוף, היא היתה חשודה כגנובה ואז הפעלנו את השלט והרכב נפתח... לבשתי את הניילונים ואת הכפפות של המז"פ, נכנסתי לרכב, הנעתי אותו עם המפתחות שהיו על החשוד ונסעתי איתו למרחב" (עמ' 227 לפרוט').

ממפה שהגיש קמקר לומדים, כי רכב הניסן חנה ברח' מקביל לרח' שלמה עדני, שם היה השוד, וזאת ברח' יחיא קפאח (ר' ת/68).

רכב הניסן צולם (ת/107) על יד החוקר משה אגם (ע.ת. מס' 31, להלן: "אגם") ורשימת הרכוש שנמצא בו (ת/53) כוללת, בין היתר, כובע מצחיה כחול, חולצות ירוקות, כפפות עבודה, פטיש אויר, פטיש 5 ק"ג, איזמלים, דיסקים, לום ברזל, תיק צ'ימידן גדול, פטיש 2 ק"ג, תיק נשיאה נוסף, קלטות ועוד.

אגם בדק את הרכב ומצא, שלוחיות הרישוי אינן תואמות למספר השילדה ולמנוע. את הבעלים של הרכב הצליח אגם לאתר לפי מספר השילדה. אגם ציין, שהבעלים של הרכב זיהה אותו באופן ודאי, בין היתר על סמך מסמכים שלו שעדיין נמצאו ברכב (ר' ת/108 עד ת/110). אגב, הצדדים לא חלקו על ממצאים אלה.

מעצרו של הנאשם מס' 3

17.  עד כאן דנו במעצרם של הנאשמים 1 ו- 2, כאשר בנוגע למשקל כל הראיות, שנאספו כנגד הנאשם 2, נרחיב להלן. אך מה לגבי הנאשם מס' 3?

תוך כדי המרדף התקשרה למשטרה אשה, שגרה בשכונה יא', ברח' מאיר יערי, ומסרה שאצל השכנה שלה נכנס אדם לחצר. אותה שכנה הינה הגב' דניאלה ספר (ע.ת. מס' 32, להלן: "גב' ספר"), אשר מתגוררת ברח' מאיר יערי 36, בב"ש (אותו רחוב אליו נראה הבורח עם החולצה האדומה נכנס לתוכו ונעלם בין בתיו. ר' לענין זה עדותו של מר ביטון, אשר נכנס לתמונת המרדף אחרי שקיבל דיווח על כניסת הבורח לרח' מאיר יערי, והוא השתלב במרדף ברח' שטרית הסמוך. כן, ר' דיווחו של חברי והמפה שסימן בענין זה).

הגב' ספר באה להעיד בביהמ"ש, אך טענה, שאינה זוכרת מאומה ממה שארע בבוקר ה- 13/11/00. יחד עם זאת אישרה שמסרה עדות במשטרה, וכי כל מה שאמרה בזמנו היה נכון. העדה הוכרזה כעדה עויינת, והאמרות שמסרה במשטרה הוגשו (ת/114 (א) ו- (ב)).

הגב' ספר מסרה עדות ראשונה במשטרה בתאריך 15/11/00 בשעה 14:03 (נגבתה על ידי החוקר אברהים אלקורעאן, אשר, אגב, זומן פעם נוספת להעיד בנוגע לנסיבות גביית העדות), וכך מסרה הגב' ספר בעדותה (ת/114(א)):

 

"שלשום, ביום 13/11/00 בשעה 11.00 בבוקר יצאתי מהדלת האחורית של המטבח לחצר משק ואז הבחנתי בבחור עומד בקצה של הגדר המפריד ביני לבין השכנה שלי מיטל כהן הגרה בדירה 34, ואז שאלתי אותו: מה אתה פה? ואז הוא ניגש אלי, הוא היה מאוד מבוהל, ואמר לי: אני לא נרקומן, תעזרי לי, המשטרה מחפשת אותי ואני אתן לך כסף כמה שאת רוצה. אני אמרתי לו שאני מזמינה לו משטרה. הוא אמר לי לא, ואני נכנסתי לבית וסגרתי את הדלת של החצר משק, ויצאתי החוצה ואמרתי לשכנה שלי שיש מישהו מאחור... מדובר בבחור ממוצא מזרחי, גוון פנים לא בהיר ולא כהה, לבש חולצה אדומה עם שרוול קצר חלקה, מכנס כחול עם כיסים מאחור, באחד הכיסים היה עליו פלאפון דומה לפאלפון שלי (מצביעה על פלאפון נוקיה 5120), צבע הפלאפון שחור, נעל נעלי ספורט חדשות בצבע כחול מסוג טוב, אני לא יודעת איזה סוג, מבנה גוף רזה גובה של כ- 1.70 מ', שיער שחור קצר קוצים ללא משקפיים. לא החזיק שום דבר בידיים... צבע העיניים שלו שחור... אוכל לזהות אותו בודאות".

18.  במקביל נטל טכנאי הזיהוי הפלילי מרק קריבורט (ע.ת. מס' 6, להלן: "טכנאי הזיהוי") מעתקי טביעות אצבע מזירת העבירה, מהתיק השחור שנתפס תוך כדי בריחת החשודים ומרכב הניסאן. המעתק היחיד שמצא, שניתן היה להשוואה, היה על כרטיס מגנטי, ללא איפיון מיוחד, שהיה בתוך התיק השחור (ר' ת/17 עד ת/24). המעתק נשלח להשוואה למטה הארצי, ועל פי חוות הדעת (ת/20) - מדובר בטביעת אצבע של אגודל יד ימין של הנאשם מס' 3.

מצוייד באינפורמציה זו ובעדותה של הגב' ספר, נסע החוקר בני גיגי (ע.ת. מס' 34, להלן: "גיגי") למטה הארצי, ומשם הביא תמונה של הנאשם מס' 3 ועוד קבוצה לא קטנה של תמונות שנבחרו באקראי.

בתאריך 20/11/00 הגיעו גיגי ואגם לביתה של הגב' ספר פעם נוספת, והפעם על מנת לערוך לה מסדר זיהוי תמונות. הגב' ספר קיבלה לידיה חבילה של תמונות (ת/112), וכך הגיבה, כאשר נתקלה בתמונתו של הנאשם מס' 3:

"הנה הוא, חבל על הזמן. זה הבחור שעליו מסרתי בעדות במשטרה שהתחבא אצלי בגינה. אמר לי: "תעזרי לי, המשטרה מחפשת אותי, אני ייתן לך כסף כמה שאת רוצה". הבחור לבש חולצה אדומה טריקו. היה לו נעל ספורט צבע כחול איכותיות ומכנס בצבע כחול אבל לא ג'ינס".

באותו מעמד נגבתה עדות נוספת מהגב' ספר, על ידי אגם, עדות קצרה המאשרת את העדות הראשונה, אך אינה מפורטת כמוה (ת/114(ב)).

19.  כאן המקום לציין, שמתוך עדויות השוטרים, שגבו אימרותיה של ספר, ומתוך תוכן האימרות עצמן, אין לי ספק, שהגב' ספר לא שיקרה במשטרה. יחד עם זאת, יש לי ספק אם באמת לא זכרה מאומה מכל עדותה זו ביום הדיון. במהלך החקירה הנגדית (המאומצת, יש לומר, מטעם ב"כ הנאשם 3), "פלטה" הגב' ספר יותר מפרט אחד, שטענה שאינה זוכרת במהלך חקירתה הראשית. כשעומתה עם עובדה זו, חזרה והתעקשה, שזכרה טוב יותר בעת שנחקרה במשטרה. בכך, כאמור, אין לי ספק, אך הגב' ספר יכלה, אלמלא פחדה כל כך בעת שהעידה (למרות שהכחישה זאת) - להתאמץ מעט יותר גם במהלך חקירתה בביהמ"ש.

הגב' ספר השאירה רושם של מי, שאינה רוצה לחבל במשפט מחד גיסא, אך גם אינה רוצה להיות זו שתחשב כמי, שגרמה להרשעתו של מי, שנכנס לביתה ופגע בפרטיותה כבר פעם אחת ולכן, להבנתה ולחששה, יוכל לעשות זאת שוב.

הגב' ספר הגיעה לביהמ"ש רק לאחר שהוצא כנגדה צו הבאה, ונראה היה בעליל, שאת כל מה שארע באותו יום רצתה להשאיר מאחוריה. הגב' ספר אף אמרה זאת במפורש, בעצמה, בעמ' 298 לפרוטוקול, כשהסכימה לומר: "לא רוצה לזכור. יש לי מספיק בעיות משלי".

 

בענין זה צדק התובע המלומד בסיכומיו, כי ניתן להסתמך על עדותה של הגב' ספר, כפי שנמסרה במשטרה, אם על סמך סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), זאת לאחר שהתביעה עמדה בנטל הוכחת כל האלמנטים של הסעיף, ואם מתוך הכלל, לפיו עד הטוען שאינו זוכר את שמסר במשטרה אך מוסיף שכל מה שאמר במשטרה אמת - למעשה "מאמץ" את תוכן אימרתו כחלק מהעדות, ו"מקפיא" את הזכירה שבעבר.

כך או כך, בין שמדובר ב"עד שותק" (ר' ההלכה בענין זה בדר"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג'-יחיא, פ"ד מז(3) 661), שיש לקבל את אימרתו במשטרה נוכח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות, ובין שמדובר באימוץ האימרה כחלק מהעדות - אין לי ספק, שיש לקבל את עדותה של הגב' ספר, כפי שזו נמסרה במשטרה - כנכונה.

הסניגור קבל על קיום פגמים רבים בחקירתה של הגב' ספר, ביניהם טען, כי יש באי פירוט השוטרים, שהתלוו לאגם במהלך ביקורו אצל הגב' ספר לצורך עריכת מסדר הזיהוי, כדי לפגום בעדותה, או, לפחות, לגרוע ממשקלה. אולם, משאגם היה החוקר העיקרי שערך את מסדר הזיהוי ותעד אותו, אין זה אלא סביר, שלא יוזמנו כל החוקרים שהיו נוכחים. נכון, שרצוי היה כי אגם יפרט את שמות כל השוטרים, שנכחו עמו באותו יום, אך לבקשת הסניגור הוא בדק שאלה זו, וניתן היה לזמן את החוקרים האחרים, לו הדבר היה מתבקש.

הסניגור טען גם כנגד העובדה, שהחוקרים לא חיפשו טביעות אצבע בביתה של הגב' ספר, למרות שהעידה, ש"יתכן ונגע לי בתריס האחורי", וכנגד העובדה, שלא ערכו לה מסדר זיהוי חפצים בנוגע לנעליו וחולצתו האדומה של הנאשם 3, שנתפסו בביתו עת נעצר, למרות מסרה תאור של חפצים אלה.

 אולם, אין גבול לפעולות החקירה שניתן לבצע, ולא תמיד פעולות חקירה עליהן חושבים בדיעבד, מקבלות משקל וחשיבות תוך כדי החקירה, המוגבלת, בדרך כלל, בימי מעצר ספורים. לפיכך, על ביהמ"ש לבחון את הראיות שהובא בפניו, גם אם אינן הראיות האולטימטיביות, דהיינו - לבחון את היש ולא רק את מה שיכול היה להיות. כל זאת, כמובן, במידה ואין בחומר החסר כדי לפגום בהגנת הנאשם ובהבנת החומר הקיים.

במקרה זה, אינני סבורה, כי העדר פעולות החקירה המצויינות על ידי הסניגור, היה בו כדי להמעיט ממשקל הראיות הקיימות.

לבסוף טען הסניגור, כנגד אי התאמה ("מוחלט") בין האימרה הראשונה שמסרה הגב' ספר ובין אימרתה השניה, שנמסרה לאחר מסדר הזיהוי. אך בענין זה צדק אגם כשהעיד, שהאימרה השניה לא היתה חקירה מחודשת אלא סבה סביב מסדר הזיהוי בלבד, ולכן, אין מקום למצוא סתירות, כביכול, בכך שהגב' ספר לא חזרה ופרטה באימרתה השניה את כל מה שמסרה בעדות הראשונה.

20.  הוא הדין לענין מסדר הזיהוי בתמונות, שנערך לגב' ספר. הסניגור המלומד, עו"ד חימי, הרחיב רבות בנקודה זו ו"תקף" את מסדר הזיהוי מכל זוית אפשרית. למעשה טען הסניגור, כי הפגמים הרבים, שנפלו בעריכת מסדר הזיהוי בתמונות, פוגעים במרשו ומקפחים את זכויותי ולכן יש, לטענתו, לשלול את משקלו לחלוטין. בעניין זה טען הסניגור כנגד העובדה שלא נערך מסדר זיהוי חי, כנגד התמונות שהוצגו במסדר הזיהוי בתמונות, כנגד אי השתתפותו של סניגור במהלך מסדר הזיהוי, ואף כנגד אי תיעודו של מסדר הזיהוי בוידאו.

אין חולק, כי מסדר זיהוי חי עדיף על פני מסדר זיהוי בתמונות, וכך פסק לאחרונה בענין זה כב' השופט א.א. לוי בענין ע"פ 2180/02 רמזי קאסם נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(4) 729:

 

"מטרתו של מסדר זיהוי היא לבחון באמצעות מבחן אובייקטיבי את מידת קליטתו וכוח זכרונו החזותי של המתלונן או של העד המזהה... והואיל ומשקלו של מסדר זיהוי עלול להיות מכריע ובסיס להרשעה, נדרשים גורמי החקירה להקפיד ולקיים את הכללים שנקבעו למסדר זיהוי. מכאן, שיש להעדיף ולקיים מסדר זיהוי חי, במקום שניתן, על פני מסדר זיהוי בתמונות. אך תנאי מוקדם לכך הוא איתורו של החשוד במעשה העבירה, וגם אז, לעיתים, לא ניתן לקיים מסדר זיהוי חי עקב חששו של העד המזהה להתייצב פנים מול פנים עם מי שהזיהוי עלול להפלילו... כאשר נמנעת המשטרה מעריכתו של מסדר זיהוי חי ומקיימת מסדיר זיהוי בתמונות, ראוי לתהות מדוע נהגה כך, ואם מקור ההחלטה בשיקולים מוצדקים... ".

במקרה שבפנינו טענו החוקרים (בעיקר ר' בענין זה בעדותו של אגם, שערך את מסדר הזיהוי בתמונות לגבי ספר, וכן ר' בעדותו של החוקר אבי נחמני, שנכח במהלך מסדר הזיהוי - ע.ת. מס' 21), כי לא נערך מסדר זיהוי חי לגב' ספר, שכן הנאשם 3 טרם נעצר, והמשטרה רצתה למנוע מעצר מיותר רק על סמך טביעת האצבע, במידה והוא לא יזוהה על ידי העדה.

יש לזכור, כי תמונתו של הנאשם מס' 3 הוכנסה למכלול התמונות, שהוצגו לעדה על סמך טביעת האצבע שלו, שנמצאה על הכרטיס המגנטי, שהיה בתיק השחור, שנתפס במהלך המרדף, ואף נשלח חוקר מיוחד למז"פ על מנת, שיביא את תמונתו ויביא עמה גם תמונות נוספות, אקראיות, של אנשים דומים לו. במקרה זה, לכן, לא ניתן לומר, שרצונם של השוטרים למצות תחילה את כל זויות החקירה, בטרם יעצרו את הנאשם מס' 3 - איננו סביר. נהפוך הוא, המגמה לפיה תבצע המשטרה כמה שיותר פעולות חקירה בלא מעצר של כל חשוד פוטנציאלי, ובכך אולי תמנע מעצרי שוא - היא ברוכה, כמובן - רק במידה ואין בה כדי לפגוע במהימנות החקירה ובזכויותיו של הנחקר.

הסניגור הקשה בנקודה זו, הן בסיכומיו והן בחקירות הנגדיות לחוקרים הרלבנטיים, וטען, כי אין ליתן משקל למסדר הזיהוי בתמונות, מאחר וכבר למחרת נעצר הנאשם מס' 3, ולכן ניתן היה לבצע מסדר זיהוי חי, שיפוקח על ידי סניגור. אך לא כן הוא. הנאשם מס' 3 נעצר לאחר שזוהה, כמי שקשור לשוד, בעקבות מסדר הזיהוי בתמונות. הזיהוי, בתוספת טביעת האצבע, היה בהם די לצורך המעצר, ואין להחמיר עם השוטרים, שלא מצאו לנכון להסתפק לעניין זה בטביעת האצבע בלבד.

ממסקנה זו נגזר גם ההסבר ההכרחי לאי זימנו של הסניגור לפקח על מסדר הזיהוי בתמונות, כאשר ההצעה לפקח על כל פעולות החקירה באמצעות סניגור מהסניגוריה הציבורית - אינה ראלית, לפחות לא כיום, בהנחה שהיא רצויה.

יחד עם זאת, במצב דברים שזה, טוב היה עושה אגם לו היה דואג לתעד בווידיאו את מהלך מסדר הזיהוי, כדי שלפחות בדיעבד ניתן יהיה לבקרו, אם ע"י הסניגור שהנאשם ימנה לו ואם ע"י ביהמ"ש. אולם, הזיהוי הודאי של הגב' ספר, כמו גם אמינותו של אגם - מביאים אותי למסקנה, כי הפגמים, שנפלו בעריכת מסדר הזיהוי, לא שללו את משקלו. אגם השאיר רושם של חוקר ותיק, מנוסה ואמין, שערך יותר ממסדר זיהוי אחד במהלך שירותו ושניתן בהחלט לבסס ממצאים על סמך עדותו. אין לי ספק, שאגם, שנטל חלק קטן בחקירה שבפנינו, לא שיקר בעדותו ולא הטעה את העדה במהלך מסדר הזיהוי, שערך לה. כן, אין לי ספק, כי עדותו של אגם בנוגע לתקינות המסדר ולכך שרשם את כל דבריה של המזהה במדויק - נכונה, והם מקובלים עלי ללא עוררין.

כל זאת, בנוסף לעצם בחינת התמונות, שהוצגו בפני הגב' ספר (23 במספר - ר' ת/112), מלמדים אותנו, שזכויותיו של הנאשם לא קופחו עד כדי נטילת כל משקל מהזיהוי, וזאת חרף הפגמים שנפלו במסדר הזיהוי, וכי הנאשם זוהה באופן ודאי מבין שלל תמונות של אנשים, שכולם דומים לו באופן כללי, וכולם עונים לתאור הכללי, שמסרה הגב' ספר. נכון, שלא כל התמונות היו של אנשים בני גילו של הנאשם, ונכון שלא כולם היו ממוצא יהודי, אך כולם - ולפחות חלקם הגדול, היו בעלי תאור דומה לנאשם.

 

לא מצאתי, כי יש בסיס לטענה, כאילו הנאשם מס' 3 לא נעצר במכוון ובזדון, כדי למנוע מסדר זיהוי חי ונוכחות של סניגור. וגם אם מסדר זיהוי בתמונות, ככלל, איננו רצוי, וגם אם נפלו במסדר הזיהוי פגמים, במקרה שבפנינו לא היה בו פסול מן הסוג המצדיק שלילת משקלו. לא כל פגם בחקירה מהווה פגיעה בזכות יסוד חוקתית מן הסוג הפוסל קבילתה של ראיה, ויש פגמים אשר ישפיעו על משקלה של הראיה בלבד, כמו במקרה שבפנינו.

נוכח אמינותו של אגם ובטחונה של הגב' ספר בזיהוי של הנאשם מס' 3 מבין כל התמונות שהוצגו לה (תמונות אשר כולן עונות, כאמור, כללית, לתאור שמסרה, כאשר כמחציתן תואמות גם את הגיל המשוער שמסרה), די בהם כדי להעניק למסדר הזיהוי משקל של ממש.

21.  מתוך האמור לעיל, אני קובעת, שהיה זה הנאשם 3 אשר ביום השוד, בסביבות השעה 11:00, נכנס לחדרה של הגב' ספר, כשהוא לבוש חולצה אדומה, היה מבוהל וביקש את עזרתה מפני המשטרה, שדלקה בעקבותיו, ואף הציע לה כסף תמורת עזרתה.

 

פלטי הפלאפונים

22.  כזכור, בתיק השחור, שנתפס במהלך המרדף אחרי "הבורח עם החולצה הכחולה", נמצא מכשיר טלפון סלולרי בצבע חום, ומספרו: 367142-056.

כשהנאשם מס' 2 נעצר, נמצא עליו מכשיר טלפון סלולרי שמספרו 919404-051 (ר' עדות ביטון בענין זה).

כמו כן הוסכם בין באי הצדדים (בתאריך 26/2/02, עמ' 275 לפרוט'), כי נאשם מס' 2 מסר בעדות, שנתן במשטרה ביום 9/8/00, כי הוא מחזיק בטלפון סלולרי שמספרו 873559-050.

כן, הוסכם, כי בעדויות נוספות, שמסר הנאשם מס' 2 במשטרה בתאריך 4/9/00 (ת/13) וכן בתאריך 23/9/00, הוא מסר, כי מספר הטלפון הסלולרי שלו הינו 825158-050. אגב, גם אביו של הנאשם מס' 2, מר ביסטריק איציק (ע.ת. מס' 24), העיד, כי היה מתקשר אל בנו למספר זה.

הטלפונים הרלבנטיים של הנאשם מס' 3 הם הטלפון מביתו, שמספרו בעת הרלבנטית היה 6754602-07 וכן טלפון סלולרי שמספרו - 597600-051.

23.  פלטי כל הטלפונים הרלבנטיים הוגשו בהסכמה (ת/117), והתובע ערך ריכוז של השיחות הרלבנטיות לנוחיות הצדדים, אותו צרף לסיכומיו.

מתוך פלטי הטלפונים ניתן ללמוד על הקשרים שבין הנאשמים.

הקשר הראשון נוגע למכשיר הטלפון, שנתפס בתיק השחור, ממנו נערכו 51 שיחות לטלפון הסלולרי של הנאשם מס' 2 (שמספרו 825158-)050, שלוש שיחות לטלפון הסלולרי של אשת הנאשם מס' 2 - לירז, וכן 11 שיחות לטלפון הסלולרי של הנאשם מס' 2, שנתפס עליו בעת המעצר (919404-051).

כמו כן, אל מכשיר הטלפון שנתפס בתיק השחור הגיעו 24 שיחות טלפון מהטלפון הסלולרי, שנתפס על הנאשם מס' 2.

ברור, אם כן, הקשר בין הנאשם מס' 2 לבין מי שאחז את התיק השחור ונסיונותיו של הנאשם מס' 2 לתרץ שיחות אלה, כאילו נערכו על ידי אחרים - נדחים בשתי ידיים, שכן מדובר בשיחות שנערכו בזמנים בהם טען בעצמו שהמכשירים היו ברשותו.

 

יחד עם זאת, משנטען על ידי התביעה, שהתיק השחור הוחזק על ידי אחיו של הנאשם מס' 2, הוא הנאשם מס' 1, קשר שכזה יכול לקבל הסבר תמים ושאינו קשור, בהכרח, למעשים פליליים.

24.  כאמור, על הנאשם מס' 2 נתפס מכשיר סלולרי שמספרו 919404-051. הנאשם מס' 2 טען, שרכש מכשיר זה ימים ספורים לפני מעצרו בקניון גירון באשקלון, ובכך, כנראה, ביקש להרחיק עצמו מהשיחות שנעשו במכשיר זה לפני המועד הנ"ל. אולם, לאור עדותה של אסנת תורגמן (ע.ת. מס' 33, להלן: "אסנת"), שעבדה בדוכן הרלבנטי וערכה את כל רישומי הקניות שנעשו בדוכן, ברור שהמכשיר הספציפי הזה לא נרכש בדוכן בין התאריך 1/11/00 - 13.

כאן ניתן לציין, שאסנת הוכרזה כעדה עויינת, לאחר ששינתה גירסתה בנוגע לזיהוי הנאשם מס' 2, והאימרה שמסרה במשטרה הוגשה כת/115 (אימרה מיום 21/11/00, שנגבתה במקום עבודתה של אסנת בקניון באשקלון).

באימרה זו מסרה אסנת, שלאחרונה מכרה מכשיר נוקיה 252 דוגמת המכשיר שנתפס על הנאשם בתאריך 4/10/00, אך את המכשיר הספציפי של הנאשם מס' 2 לא רכשו בדוכן שלה. וכך מסרה באימרתה:

"מאז אני לא מחזיקה בכלל את הדגם הזה מכיוון שזה דגם ישן והוציאו לנו את הדגם הזה מהמלאי, כך שבטוח שהוא לא נקנה אצלי בין התאריכים 1/11/00 - 13/11/00.

אתה מראה לי תמונה של בחור שאתה אומר לי ששמו אריאל בן אור: הבחור מוכר לי עוד מהילדות שהוא היה מגיע לשכונה שגרתי בה בשכונת עתיקות והייתי רואה אותו בשכונה וזה היה לפני כ-10 שנים ובגלל זה אני מכירה אותו. ואני ראיתי אותו פעם אחרונה לפני שבוע וחצי לערך, והוא היה בתוך קפולסקי. בכל אופן, הבחור הזה מעולם לא קנה ממני מכשיר פלאפון וגם לא עשה אצלי טרייד אין" - וגם שמו לא מופיע בין שמות האנשים, שרכשו אצלה מכשיר פלאפון מכל סוג שהוא.

גירסה זו, ולפיה הנאשם מס' 2 לא רכש מאסנת את מכשיר הפלאפון, אושרה על ידי הנאשם מס' 2 בעדותו בביהמ"ש, כששינה את גירסתו וחזר בו מהטענה, כאילו המכשיר נרכש בקניון גירון. אולם, בנוסף לעדותה של אסנת, לפיה המכשיר הנ"ל לא נרכש רק ימים ספורים לפני מעצרו של הנאשם מס' 2, גם פלטי השיחות הקשורות למכשיר זה מפריכים טענה זו: מפלטים אלה עולה, כי בין התאריכים 15/10/00 ועד יום השוד, 13/11/00, נעשו 40 שיחות טלפון מהפלאפון השייך לנאשם מס' 1 585647-051 (אחיו של הנאשם מס' 2) לפאלפון זה, שתיים מהן בבוקר השוד בשעה 09:05, ו-23 שיחות נערכו בכיוון ההפוך, דהיינו מהפאלפון של הנאשם מס' 2 לפאלפון של הנאשם מס' 1, וזאת בין התאריכים 28/8/00 ועד יום לפני השוד.

זאת ועוד, מאותו מכשיר טלפון סלולרי, שנתפס על הנאשם מס' 2 בעת מעצרו, נערכו 6 שיחות למכשיר הטלפון הסלולרי האחר של הנאשם מס' 2 ושמספרו 821158-050 מאז אוגוסט 2000, 15 שיחות למכשיר הטלפון הסלולרי של הנאשם מס' 3 מאז חודש אוקטובר 2000, 3 שיחות ללירז, אשתו של הנאשם מס' 2, בחודש ספטמבר 2000, ו-22 שיחות לביתו של הנאשם מס' 3 מ- 9/00.

 

25.  צודק התובע בסיכומיו בטענתו, כי הקשר הרצוף של ההתקשרויות בין הנאשמים (כולל הנאשם מס' 1) ובני משפחותיהם לטלפון הסלולרי, שנתפס על הנאשם מס' 2 בעת מעצרו, מעיד על כך, שהמכשיר הזה היה ברשותו של הנאשם מס' 2 הרבה לפני שהוא מוכן להודות. הסבר סתמי, לפיו יתכן שהמכשיר היה אצל מישהו, שמכיר את הנאשם מס' 1, כפי שנתן הנאשם מס' 2, אינו יכול לעמוד (ר' להלן, בענין מהימנות גירסתו של הנאשם מס' 2).

לכן, אני מוכנה גם להניח, שמכשיר הטלפון הנ"ל (שמספרו 919404-051) היה ברשותו של הנאשם מס' 2 זמן רב לפני מועד השוד. לפיכך, אני גם מוכנה להסיק, שהיה זה הנאשם מס' 2, שיצר קשר עם הטלפון הסלולרי, שנתפס בתיק השחור (24 שיחות בין 23/8/00 ועד 20/9/00 ועוד 11 שיחות בכיוון ההפוך, דהיינו - מהמכשיר שבתיק השחור לטלפון של הנאשם מס' 2, וזאת בין 6/9/00 ועד 12/9/00).

אולם, גם במקרה זה לא ניתן להתעלם מגירסתה הכללית של המדינה, ולפיה היה זה אחיו של הנאשם מס' 2, הוא הנאשם מס' 1, שהחזיק בתיק השחור, וממילא החזיק גם במכשיר הטלפון שהיה בו, ולכן שיחות בין האחים, רבות ככל שיהיו, יכולות להיות מוסברות גם ללא קשר לשוד שבוצע.

26.  הסבר דומה ניתן לתת גם ל-51 שיחות הטלפון, שיצאו בין 22/8/00 ועד 24/9/00 מהטלפון, שהיה בתיק השחור לטלפון הסלולרי הנוסף שהיה ברשותו של הנאשם מס' 2 ושמספרו - 825158-050.

27.  עובדה נוספת חשובה אותה לומדים מפלטי שיחות הטלפון, נוגעת לשיחת טלפון, שיצאה מהפלאפון, שנתפס על הנאשם מס' 2 בעת מעצרו (919404-051) בבוקר השוד בשעה 9:52, למכשיר הטלפון הסלולרי הנוסף, שהנאשם מס' 2 הצהיר שהוא שלו באימרה שמסר במשטרה ביום 4/9/00 (825158-050).

כזכור, שרית התקשרה בבוקר השוד למשרדו של אביה מהטלפון הסלולרי של לילך פעמיים, וזאת בשעות 9:45 ו-9:55 (ת/35). בין לבין נשמע בדירה צלצול של מכשיר טלפון, שלא שייך לאף אחד מדיירי הבית, צלצול שלאחריו נמלטו השודדים מהבית. לכן, הסבירות, שמדובר בשיחת אזהרה, שקיבלו השודדים מתצפיתן, שעמד מחוץ לבית - גבוהה ביותר.

העובדה שבדיוק בעת הזו יצאה שיחת טלפון ממכשירו של הנאשם מס' 2, ש"במקרה" נעצר לאחר מכן בסמוך למקום השוד כשברשותו מפתחות לרכב שחנה אף הוא בסמוך למקום השוד - בהחלט מחשידה ביותר את הנאשם מס' 2 כמי שנוכחותו במקום לא היתה תמימה.

יחד עם זאת, משמכשיר הטלפון אליו יצאה אותה "שיחת אזהרה" לא נתפס, קשה לקשר בין הנאשם מס' 2 לשיחה זו מעבר לספק סביר. המדינה ניסתה להסביר חלל זה, בכך שכנראה הוחזק המכשיר הנוסף של הנאשם מס' 2 על ידי הנאשם מס' 3 במהלך השוד והוא הועלם על ידו מיד לאחר מכן ובטרם נעצר - והסבר זה שובה לב, והייתי גם אומרת, שהוא גם נראה כמתאים "לפאזל" המרכיב תיק זה, אך תחושות לחוד ועובדות לחוד. וכעובדה, אין ראיה חד משמעית לפיה הטלפון הסלולרי הנוסף של הנאשם מס' 2 היה אצל מי מהשודדים, ולכן לא אוכל לקבוע מעבר לספק סביר, שהנאשם מס' 2 הוא זה שהזהיר את השודדים (לענין גירסת הנאשם מס' 2 - להלן).

28.  עיון בפלטי הטלפונים מלמד עוד על קשר הדוק בין הנאשם מס' 3 לבין הנאשמים האחרים, הן לפני מעצרם והן לאחריו, אז התקשר לאשתו של הנאשם מס' 1 (6 שיחות בין 16/11/00 עד 20/11/00 מהפלאפון של הנאשם מס' 3 ועוד 3 שיחות מתאריכים 14/11/00 ו-15/11/00 מהטלפון בבית הנאשם מס' 3).

 

ראיות כלליות נוספות

 

29.  בין המוצגים, שנתפסו בתיק השחור, היו גם 3 סכינים יפניות: 2 מהסכינים היו בעלות מכסה, ואילו הסכין השלישית (צהובה) היתה ללא מכסה. אלא, שמכסה מתאים נתפס בחצר בית שביט מיד לאחר השוד (ר' הדו"ח של סורסקי), בנתיב בריחת השודדים. אבי נחמני בדק ומצא, שהמכסה שמצא בחצר מתאים בדיוק לסכין, שנמצאה בתיק השחור (ר' ת/63).

גירסת הנאשם מס' 2 ואחריותו

30.  כך העיד הנאשם מס' 2 על מעשיו בבוקר השוד:

"בבוקר יום המעצר שלי יצאתי מהבית, בדרך לב"ש. באתי לקנות פה רכב, רכב גנוב, זו פעם ראשונה שאני אומר ואני קצת נבוך, קניתי את הרכב הגנוב הזה..." ממי? "מבחור שמתעסק בתחום הרכבים, הוא נהרג לפני חצי שנה, כאשר החדיר רכב לעזה וירו בו וחשבו שהוא מחבל" (עמ' 365 לפרוטוקול).

אגב, הנאשם הוסיף וטען, שהשוטר יקי ארצי הכיר את המנוח, אך למרות שארצי הוזמן להעיד מטעם הנאשם מס' 1 בעניינים אחרים, הוא לא נחקר בענין זה ולו שאלה אחת.

הנאשם מס' 2 הוסיף וטען, שפגש את מוכר הרכב הגנוב בקניון שאול המלך בב"ש, שילם לו כסף וקיבל את מפתחות הרכב, וכשנעצר - היה בדרכו לרכב, אשר הוחנה על ידי המוכר במקום סמוך. הנאשם מס' 2 כיוון את דבריו לרכב הניסן, שמפתחותיו נתפסו על גופו בעת שנעצר. לדבריו, כשהלך לתומו, לפתע שמע ריצה מאחוריו, וכשהסתובב ראה אדם עם נשק, שאיים עליו והורה לו לשכב על הריצפה. הנאשם טען, שחשב שבאו לחסל אותו "לא חשבתי בכלל בכלל משטרה... אמרתי לו מה אתה רוצה ממני וישר הרמתי ידיים... ובאתי לשכב על הריצפה והוא נתן לי מכה על הרגלים... אף אחד לא אמר לי שזו משטרה".

הנאשם מס' 2 הוסיף, שרק כאשר הועלה לרכב, הבין שמדובר במשטרה, כי שמע את הדיבורים בקשר.

לאחר מכן הוסיף:

"זה לא נכון שבאותו יום שנעצרתי פגשתי את אבא שלי וגם לא בן משפחה אחר, זאת למרות שאמרתי את זה במשטרה. את צחי אני הייתי אמור לפגוש, אבל לא פגשתי אותו... היום בפעם הראשונה אני מתוודה שבאתי לקנות את הרכב הגנוב, אם הייתי יכול לספר שראיתי קרנפים ופילים בדרך הייתי מספר, רק בשביל להרחיק אותי מהרכב, כי אני לא רציתי לתפור את עצמי על התיק... אמרתי להם חצי אמת, אמרתי להם שבאתי לקנות רכב אבל במקום להגיד איזה רכב אמרתי רכב אחר, שרציתי זאת הכוונה המקורית שלי. לא אמרתי שאני בא לקנות רכב ניסן אלמרה ואני סיפרתי שלא היה מדובר בניסן אלא בטרנו, שיניתי את הגירסה כדי לא לתפור לעצמי תיק" עמ' 367 לפרוט').

31.  כמעט מיותר לציין, שהנאשם 2 סיפר סיפור שונה לגמרי בחקירותיו במשטרה, ואף בביהמ"ש הודה ששיקר במשטרה, ובלשונו: "אני שיקרתי כאילו, עיגלתי פינות... " (עמ' 366 לפרוט', שורה 12).

 

האמרה הראשונה שנגבתה מהנאשם מס' 2 נגבתה על ידי השוטר אברהים אלקורעאן בתאריך 13/11/00 בשעה 14:20, דהיינו, זמן קצר לאחר המעצר (ת/81). באמרתו זו טען הנאשם מס' 2, שבאותו בוקר יצא מביתו במושב הודייה ונסע במונית שרות לב"ש כדי לקנות רכב ניסן טראנו, לאחר שקבע מראש עם המוכר. הנאשם הוסיף וסיפר, שראה את הרכב יומיים עובר לכך בחוף באשקלון, כשעליו שלט "למכירה", ויצר קשר עם המוכר - בדואי משבט טרבין-אלסנע. השנים קבעו לאותו יום בשעה 10.00 בקניון שאול המלך, אך המוכר לא הגיע עד השעה 10:20, ולכן הנאשם מס' 2 החליט לחזור ברגל לכיוון תחנת האוטובוס שביציאה מהעיר. בדרך פתאום התנפלו עליו, איימו עליו בנשק, הפילו אותו לרצפה וגררו אותו לרכב. רק שם, ברכב, כששמע את הדיבורים בקשר, הבין שמדובר במשטרה.

הנאשם הוסיף וטען שדיבר עם אביו באותו בוקר בטלפון, ואף פגש אותו ואת כל משפחתו ("דבי, אדית, רחל, ובר, אבא שלי, יגאל, עודד, שרון") בדרכם מאזכרה של סבא שלו. כן, פגש את אחיו, הוא הנאשם מס' 1, ואף שוחח עמו בטלפון מוקדם יותר באותו בוקר.

בנוגע למפתחות הרכב שנמצאו בכיסו בעת שנעצר, טען הנאשם מס' 2 באמרתו, שמצא אותם על הכביש, וחשב לתת אותם לניידת משטרה שתעבור בדרך.

באמרה זו הכחיש הנאשם מס' 2 כל קשר לרכב הניסן, שחנה בסמוך למקום השוד, אם כי הוסיף, ש"יכול להיות שפעם נתקלתי בו במוסך בשטיפה או בכביש. אישית, אני לא מכיר אותו" - אך יתכן שרצה לרכוש אותו בעבר.

אמרה נוספת נגבתה מהנאשם מס' 2 בתאריך 15/11/00 בשעה 15:25 (ת/85) - במהלכה בחר לשמור על זכות השתיקה. כן שתק הנאשם מס' 2 באמרתו מיום 28/11/00 (ת/99).

באמרה מיום 20/11/00 בשעה 11.00 (ת/105), שנגבתה על ידי החוקר אגם, נחקר הנאשם מס' 2 בנוגע למכשיר הפלאפון, שנתפס עליו עת נעצר, והוא טען, שרכש אותו מדוכן בקניון גירון באשקלון: "קניתי אותו במזומן, הוא עלה לי 400 או 600 ₪... קניתי אותו כמה ימים לפני שנעצרתי" (בעניין זה - ר' לעיל).

כן, עומת הנאשם מס' 2 עם גירסת בני משפחתו, שנחקרו וסתרו את האליבי שמסר. הנאשם עמד על כך, שפגש את אביו ואת קרובי משפחתו, ואף תרץ את גירסתם השונה בכך שטען שהם בודאי לא ישתפו פעולה עם המשטרה כדי להפלילו.

באותו יום נחקר הנאשם מס' 2 פעם נוספת, בשעה 13:30 (גם הפעם על ידי אגם - ת/106), ונשאל לגבי שיחות טלפון, שיצאו ממכשיר הפלאפון שהחזיק. בנוגע לשיחה שבוצעה בשעה 9:42 (השיחה שכונתה לעיל "שיחת האזהרה") טען, שהתקשר לטלפון שמכר זה מכבר (825158-050), כי "יכול להיות שרציתי לראות מי קנה את הפלאפון".

32.  בחקירתו הנגדית התגלתה המניפולטיביות של הנאשם מס' 2, שכבר באה לידי ביטוי בעדותו הראשית ובחקירותיו במשטרה, "במלוא עוזה".

ראשית, נחקר הנאשם בנוגע לעדות, שמסר השוטר שמעון בן-עמי (ע.ת. מס' 26, להלן: "בן עמי"), לפיה הנאשם מס' 2 צעק בהיותו במעצר לכל העצורים, שלא יסכימו להשתתף כניצבים למסדר זיהוי חי, שעמדו לקיים לאחיו - הנאשם מס' 1. ואכן, לפי עדותו של בן עמי, כל העצורים סרבו לצאת מתאם (ר' ת/73).

בעניין זה טען הנאשם מס' 2, שלא הסית את העצורים לא להשתתף במסדר הזיהוי: "להיפך, אני עודדתי אותם להשתתף אבל בתנאי שעו"ד יהיה נוכח". בן עמי, אגב, לא נחקר לגבי אפשרות זו, והסברו של הנאשם אינו אלא דוגמה אופיינית לנוהגו לשנות את העובדות ולתת להן תוספות, שיתאימו לגירסה שבחר באותו הרגע למסור. אנו למדים (שוב) מהתנהגותו זו של הנאשם מס' 2 במהלך מעצרו, שהוא אינו נרתע מלשבש חקירה, ואף מתחכם בעניין זה, הן ביחסיו מול השוטרים ואף בתשובותיו בנוגע למעשיו מול ביהמ"ש.

 

לאחר מכן נחקר הנאשם מס' 2 בביהמ"ש בנוגע לגירסה שמסר אחיו, הנאשם מס' 1, והוא שוב התאים את העובדות, שנמסרו על ידו בחקירה הראשית, לגירסה של אחיו: הפעם טען, שאמנם קבע עם אחיו, שהאח יקפיץ אותו לב"ש, אך מאחר והנאשם מס' 1 איחר להגיע - נסע למוסך, השאיר שם את הלנצ'יה שלו, חזר להודיה, ומשם נסע לב"ש. לגירסה זו אין כל זכר - לא בחקירה הראשית ולא באימרות שנמסרו במשטרה.

כשנשאל מדוע לא סיפר על הרכב הגנוב באף אחת מההזדמנויות הרבות שנתנו לו, השיב במפורש ש"אני ידעתי שבתיק הזה אני הולך הביתה, אז למה שאני אקח עלי תיק אחר?" (עמ' 370 לפרוט'). והוסיף: "נכון שהזהירו אותי באותו יום כבר על שוד מזויין... ואני הייתי בטוח שאומרים לי שאני חשוד בשוד כדי שאני אודה על האוטו, חשבתי שעושים לי תרגיל הפוך על הפוך ואמרתי שאני לא אפול לזה... " (שם). אכן, אך טבעי שאדם כמו הנאשם מס' 2, שרגיל "לעבוד" על אנשים, יחשוב שזה בסדר מבחינתו לחשוד שהמשטרה פועלת באתו אופן כנגדו...

בנוסף טען הנאשם מס' 2, שגם בביהמ"ש לא סיפר על הרכב הגנוב, אך הפעם הסביר זאת בכך שלא ניתנה לו הזדמנות לעשות כן, והוסיף: "מה אני אקום באמצע עדות של מישהו ואני אומר סליחה הייתי רק ברכב הגנוב. מה, בהוכחות הייתי קם כאשר מישהו מעיד ואומר?!" (עמ' 371 לפרוט').

בנוגע לאליבי שמסר במשטרה - אליבי מפורט שכלל שמות של עדים רבים מבני משפחתו, כולל אביו (שהוזמן להעיד ומסר שלא פגש את בנו כחודשיים - שלושה לפני החקירה, שהיתה ב- 23/11/00 וזה היה כאשר בא לבקר את נכדותיו במושב), הודה הנאשם מס' 2 - ששיקר. והסביר:

"גם כאשר אמרתי שדיברתי טלפונית עם אבא שלי - זה לא נכון, אני שיקרתי חבל על הזמן, אבל זה לא עושה אותי שודד, אני שיקרתי כדי להוציא אותי מהתיק של הרכב הגנוב.

לשאלה איך סיפור על אבא שלי יכול להוציא אותי מהתיק של הרכב הגנוב, אני משיב ככה, אני אמרתי שנפגשתי עם אבא שלי, ו... (העד משתהה ומחייך) זה קצת מורכב אבל הכל ניתן לבדיקה. אבא שלי עשה מעילה בארץ, מעל את מע"מ ומס הכנסה וברח לחו"ל, והוא חזר עם פרטים אחרים. אני ידעתי, וזה ניתן לבדיקה, ידעתי שהמשטרה לא תוכל להגיע אליו, ואני גם ידעתי שסבא שלי קבור בב"ש, בגלל זה טענתי שפגשתי אותו. שאר השמות שנתתי לא נתתי שמות משפחה כדי שלא יוכלו להגיע אליהם והופתעתי שהגיעו לחלק מהמשפחה, כי נתתי נטו שם בלי משפחה, והחוקר בעדות אמר שאבא שלי בחו"ל, כי אבא שלי חזר לארץ עם פרטים אחרים" (עמ' 372 לפרוט').

 

מדברי הנאשם מס' 2 ברור, שאין לו כל בעיה או בושה לשקר ולהטעות את הרשויות בכוונה תחילה, והוא אף סבור שהדבר לגיטימי ומובן מאליו. לדעתו, ככל שהשקר "מתוחכם" יותר, הלגיטימיות שלו עולה, ואם יודה בחלק משקריו, יקנה אמון ביהמ"ש לגבי כל גירסתו. אך לא כן הדבר, וניסיונותיו של הנאשם לשדר אמינות על ידי "הודיה במקצת" לא ממש הועילה. נהפוך הוא, הנאשם מס' 2 השאיר רושם של אדם שהאמת רחוקה מלהיות נר לרגליו, וגם כשהוא מודה במשהו, ההודיה אינה מלאה ונועדה לכסות על אמת אחרת, שעלולה להיות מסוכנת עבורו.

הנאשם מס' 2 הודה גם, ששיקר במשטרה כשאמר, שמצא את מפתחות הניסן אלמרה הגנובה "כי רציתי להרחיק עצמי מהרכב הזה" (עמ' 373 לפרוט'). שוב, לדעתו מותר לשקר כדי להציל את עצמו.

 

כמו כן, הודה הנאשם מס' 2, ששיקר בקשר לרכישת מכשיר הפלאפון, שנמצא עליו עת נעצר. כיצד ניתן לתת אמון ולו למשפט אחד של עד זה, שמשנה את גרסאותיו ללא הרף ושהוא מוכן לשקר בכל מצב כדי להציל את עורו? אין לי ספק, שלא ניתן לתת כל אמון בנאשם זה או באיזו שהיא גירסה מלאה, חלקית, הפוכה או סותרת שמסר, אם במשטרה ואם בביהמ"ש.

לעניין זה ניתן להוסיף ולציין, שגירסתו של הנאשם מס' 2 בנוגע למעשיו באותו בוקר סותרת את גירסת השוטרים, הן לגבי כיוון הליכתו בעת שנעצר והן לגבי נסיבות מעצרו. בעניין זה, אין לי ספק שביטון, שעצר את הנאשם מס' 2, דייק (הרבה יותר מהנאשם... ) לגבי נסיבות המעצר: ראשית לכל, ביטון ציין שרדף אחרי הנאשם מס' 2, כשהכיוון הכללי היה ממערב לרח' שטרית, דהיינו לא בכיוון ההליכה שציין הנאשם בעדותו (מקניון שאול המלך לעבר הרכב הגנוב); שנית, ביטון העיד על מרדף ממושך בסופו עצר את הנאשם מס' 2 כשהוא מתנשף ומתנשם, וזאת בניגוד לגירסת הנאשם שטען, כי נעצר שעה שהלך לתומו בהליכה רגילה; ושלישית, אין לי ספק, שלא נודע לנאשם מס' 2 על מעצרו בידי המשטרה רק ברכב, כפי שטען.

33.  מה הן, אם כן, הראיות הנוגעות לנאשם מס' 2 ושהמאשימה מבקשת להרשיע על פיהן?

לטענת המאשימה הנאשם מס' 2 היה השודד, שהמתין מחוץ לבית שביט, ואחז במפתחות הרכב הגנוב על מנת שישמש כרכב מילוט. בסיכומיו טען התובע המלומד, כי ממכשיר הטלפון, שנתפס על הנאשם מס' 2, יצאה "שיחת האזהרה", כי הרכב הגנוב שמפתחותיו נתפסו אצל הנאשם מס' 2 (בעוד הרכב חנה בסמוך למקום השוד) נועד להברחת השודדים, כי נוכחותו של הנאשם מס' 2 בסמוך למקום השוד ובריחתו מהשוטרים - כל אלה כאחד מובילים למסקנה, שהנאשם מס' 2 היה שותף מלא לשוד שנערך בחבורה, כמו גם שותף לעבירות הנלוות (ר' סעיף 186 לסיכומיו).

אמנם מסכימה אני, כי יש בכל הראיות דלעיל, כולל שקרי הנאשם מס' 2, כדי להחשידו (ביותר) בכך שנטל חלק פעיל בשוד, שבוצע בבית משפחת שביט, אך אין בחשדות אלה די כדי לבסס הרשעה מעבר לספק סביר.

אכן, בשעה 9:42 יצאה שיחת טלפון קצרצרה (12 שניות) מהפלאפון של הנאשם מס' 2, ואכן יתכן ששיחה זו הייתה "שיחת אזהרה" לשודדים שהיו בתוך הדירה. אך משלא הוכח, שהטלפון השני של הנאשם מס' 2, אליו יצאה אותה שיחה, היה אצל אחד מהשודדים האחרים, לא ניתן לומר שלא נותר ספק סביר ביחס למסקנה זו.

גם שקרי הנאשם בנוגע למקום הימצאותו של מכשיר הפלאפון הנוסף, אין בהם כדי לפזר הספקות האמורים.

כן, מסכימה אני, שסביר ביותר, שהרכב הגנוב, שנמצא בסמוך למקום השוד, נועד למילוט השודדים (אולי אפילו כרכב גיבוי מעבר לאותו רכב שנצפה יוצא מלפני הכניסה לבית משפחת שביט כשהגיעה המשטרה), אך לא ניתן לומר שדי בחשד זה, סביר ככל שיהיה, כדי לבסס הרשעה מעבר לספק סביר.

גם שקרי הנאשם מס' 2, גם ההתקשרויות המרובות שלו לטלפון של אחיו (שכאמור, נטען שהוא אחד מהשודדים שהיו בדירה) או לטלפון של הנאשם מס' 3 וגם הימצאותו במקום המרדף, אין בהם כדי למלא את החסר שבראיות, שכן, כאמור, ניתן לתת לעובדות אלה הסבר תמים.

למעשה, אין בכל חומר הראיות ראיה חד משמעית, שתקשור את הנאשם מס' 2 לשוד עצמו או לשודדים ושיהיה בה כדי לסלק את הספק העולה משאר הראיות.

 

סוף דבר לגבי הנאשם מס' 2

34.  לפיכך, ומחמת הספק, אני מזכה את הנאשם מס' 2 מהאישום הראשון, דהיינו - מביצוע עבירה של שוד מזויין. נוכח זאת, אני אף מזכה את הנאשם מס' 2 מהאישום השלישי, דהיינו - מביצוע עבירה של החזקת רכוש חשוד כגנוב, שכן לא ניתן ליצור קשר ראייתי ישיר בין הנאשם מס' 2 לבין התיק השחור, שבו נמצא הרכוש הגנוב נשוא אישום זה.

יחד עם זאת, לאור המצאות מפתחות רכב הניסן אלמרה הגנוב והמזוייף ברשותו של הנאשם מס' 2, אשר גם הודה, שרכש את הרכב בידיעה שהוא גנוב, ואף לאור נוכחותו בסמוך לאותו רכב - יש להרשיע אותו בביצוע עבירות נשוא האישום השני.

באישום זה יוחסו לנאשם ביצוע עבירות של קבלת רכוש גנוב וחלקי רכב גנובים לפי סעיף 413י' לחוק העונשין, וזיוף רכב - לפי סעיף 413ט' לחוק זה. בנוגע להרשעה על פי סעיף 314י' - העובדות שהוכחו וצויינו לעיל מתאימות להגדרת סעיף זה, שכן הוכח, כי הנאשם מס' 2 קיבל לרשותו ולשליטתו רכב, ביודעו שהרכב הושג בעבירה. אך לא כן כשמדובר בעבירה לפי סעיף 413ט'.סעיף 413ט' דן במי, ש"מזייף או מטשטש סימני זיהוי של רכב, או של חלק של רכב, או עושה מעשה המקשה על זיהויים", ואילו הראיות שהובאו לפנינו, אין בהן כדי להוכיח, שהנאשם מס' 2 היה מי, שזייף או טשטש את זהותו של רכב הניסן. לעומת זאת, הוכח מעבר לכל ספק סביר, ואף הנאשם מס' 2 הודה בכך, שקנה את הרכב הנ"ל בידיעה שמדובר ברכב גנוב, ולפיכך, יש להרשיעו בביצוע עבירה לפי סעיף 413'א' לחוק העונשין, שזו לשונו:

"העוסק ביודעין במכירה, בקניה, בפירוק או בהרכבה של רכב גנוב, או של חלק גנוב של רכב, דינו - מאסר 10 שנים" (הדגשה שלי- ר.י.כ.).

לפיכך, ולאור הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין בפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב-1982, המאפשרת הרשעת נאשם בעבירה, שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות, שהוכחו בפני ביהמ"ש גם אם לא נטען כך בכתב האישום, "ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן", יש להרשיע את הנאשם הנ"ל, שהתייחס בעדותו לרכישת הרכב הגנוב, בעבירה לפי סעיף 413יא' במקום בעבירה לפי סעיף 413ט'. אגב, ביהמ"ש רשאי לפעול כאמור גם מיוזמתו, וזאת לאור הקבוע בע"פ 809/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5)747. כמובן, שלאור הסיפא של סעיף 184 הנ"ל, לא ייגזר על הנאשם עונש חמור מזה שניתן היה להטיל עליו, לו הורשע לפי סעיף 413ט' (שהעונש המקסימלי בו הוא 7 שנות מאסר).

גירסת הנאשם מס' 3 ואחריותו

35.  הנאשם מס' 3 בן 36, אב לשלושה ילדים וטען שעבד מאז שוחרר משרות סדיר בצנחנים, תחילה בתחום המחשבים ולאחר מכן בתחום ליקויי בניה.

לפי עדותו בביהמ"ש, הוא הכיר את שני הנאשמים האחרים, אך עד למשפט לא ידע, שהם אחים ומעולם גם לא פגש את שניהם יחד או שוחח עם האחד על האחר.

את המצאות טביעת האצבע שלו על הכרטיס המגנטי, שהיה בתיק השחור, הסביר הנאשם מס' 3, בכך, שבמהלך שטיפת הרכב שלו - אם במושב הודיה ואם באשקלון - מצא, במקרה, מתחת לערימת זבל, קבוצה של מסמכים וביניהם כרטיס מגנטי "לצילום תמונות.. וגם נכנסים עם זה לבתי מלון... וזרקתי את זה לפח, וכנראה מישהו השתמש בזה אחר כך... " (עמ' 380 לפרוט').

כן הוסיף וטען, כי מעולם לא ראה את הגב' ספר ומעולם לא היה בביתה.

36.  הנאשם מס' 3 נחקר שלוש פעמים במשטרה, וכן נלקח ל"הולכה הפוכה".

 

אמרתו הראשונה (ת/97) נגבתה בתאריך 21/11/00 על ידי החוקר כמאל אלזיידנה. בחקירה זו הנאשם בחר לשמור על זכות השתיקה ולא השיב לשאלות החוקרים, פרט לשאלה אחת, כשטען שאין לו רכב. בחקירתו בביהמ"ש הודה ש"לא דייק" בתשובתו זו, שכן היה לו ולאשתו רכב לאנצ'יה קאפה בה נהגה אשתו, ולכן אמר שלו אין רכב. יוצא, אם כן, שבשאלה היחידה עליה בחר הנאשם 3 להשיב באימרתו הראשונה - לא דייק.

בביהמ"ש הסביר הנאשם מס' 3 את שתיקתו במהלך החקירה, בכך, שדרש להתייעץ עם עו"ד בטרם ישיב לשאלות החוקר, אבל "כמאל אמר שהוא ממהר לרמדאן והוא לא יתן לי לדבר עם עו"ד, ואמרתי לו שאם לא יתן לי לדבר עם עו"ד לא אסכים לדבר... אחרי 12 שעות היה דיון בביהמ"ש והיה לי עו"ד, והוא אמר לי לתת כל פרט שהשוטרים יבקשו ולענות לכל החקירה, ולכן אני הסכמתי לכך... " (עמ' 381 לפרוט'. אגב - החוקר אלזיידנה הכחיש טענתו זו של הנאשם).

לאחר מכן, בחקירתו הנגדית הוסיף הנאשם מס' 3, ש"לא רציתי לדבר (בת/97) כי לא רציתי לסבך אותי במשהו, למרות שלא עשיתי שום דבר" (עמ' 383 לפרוט'). וכאן, נשאלת השאלה, כיצד יוכל להסתבך במשהו, אם באמת לא עשה מאום?! ומדוע שימשיך לסרב לענות, גם כשנשאל שאלות שאינן מפלילות לכאורה?!

37.  למחרת נחקר הנאשם מס' 3 שנית (ת/95, הפעם על ידי החוקר חיים דידי), ובחקירה זו השיב לשאלות שנשאל וטען, שאיננו זוכר מה עשה בתאריך השוד (13/11/00), או בתאריכים אחרים לגביהם גם נחשד במעשים פליליים, והוסיף: "אני רואה את לוח השנה ואני לא זוכר. אני זוכר שלקחתי את הילדים לבית הספר בערך בשעה 07:50, ונשארתי בביה"ס עד השעה 08.30. אחרי זה אני לא זוכר".

אגב, בביהמ"ש "שיפץ" הנאשם תשובתו זו וטען שגם כאן לא דייק בתשובתו, כי לא היה בבית הספר אלא עם ילדתו בגן הילדים.

כן, הוסיף הנאשם בביהמ"ש, לגבי העדר האליבי מבחינתו למועד הרלבנטי, כדלקמן:

"אילו ידעתי על מה מאשימים אותי ב- 13/11 היה לי 7 ימים בבית ויכולתי להשיג לא רק אליבי אלא כל מה שרציתי, אני ב- 5 דקות יכולתי להשיג אליבי, אבל לא זכרתי ואמרתי את האמת" (עמ' 382 לפרוט').

נשאלת, כמובן השאלה - מה יש לנאשם זה להתפאר כל כך בכך שיכול היה להשיג אליבי ללא כל קושי?!!

38.  בחקירתו השניה הנ"ל נשאל הנאשם מס' 3 גם בנוגע להיכרותו עם הנאשם מס' 2 והשיב, שהוא מכיר אותו "חפיף" כלומר "מהסביבה, מאשקלון, מהמושב.. אין בינינו קשר טלפוני בכלל".

בחקירתו הנגדית הסביר קשר "חפיף" זה, שכלל 54(!) שיחות טלפוניות בין התאריכים 23/10/00 לבין 11/11/00 מביתו של הנאשם 3 לפאלפון של הנאשם מס' 2, כדלקמן: "חברות זה דבר שמשתנה, הוא יכול להגדיר אותי בתור חבר חבר, ואני יכול להגדיר אותו בתור חבר שטחי, מעולם לא יצאתי איתו ולא ביליתי איתו" (עמ' 385 לפרוט').

האמנם? היה זה הנאשם 3 שהתקשר, מביתו, שוב ושוב לנאשם מס' 2 וזאת בנוסף לשיחות רבות מהנאשם 2 אל הנאשם מס' 3. הסברו האפשרי של הנאשם מס' 3 לקשר זה, היה ש"יכול להיות שבאותה תקופה היה איזה רכב שרציתי לקנות, לראות. את השוד לא מתכננים מהטלפון של הבית, יש לי 3 ילדים בבית" (עמ' 389 לפרוט').

 

הסבר זה, על פניו, איננו משכנע ונדמה היה שגם הנאשם מס' 3 בעצמו, הרגיש שהתירוץ איננו סביר, ולכן הוסיף, בחקירתו הנגדית ש"יכול להיות שטעיתי בחקירה, כאשר אמרתי שאין קשר טלפוני ביני לבין אריאל, יכול להיות שהייתי מבולבל באותו זמן" (עמ' 387 לפרוט').

39.  יש לציין, שכבר באמרתו השניה (ת/95) טען הנאשם מס' 3, שמצא את המסמכים, שנמצאו לאחר מכן בתיק השחור, וכנראה גם מסמכים נוספים, בזבל בתחנת הדלק שבמושב הודיה: "חיטטתי בידיים שלי וזרקתי את זה לפח ליד תחנת הדלק. זה היה לפני שבועיים... "

גם תירוץ זה הינו בלתי סביר לחלוטין: מדוע בכלל חיטט בזבל בתחנת הדלק בהודיה? וכיצד מצאו המסמכים את דרכם, אח"כ, לתיק השחור, שבמקרה נמצא במסלול בריחת השודדים ובסמוך למקום בו זוהה, בוודאות, על ידי הגב' ספר כמי שברח מהשוטרים? אין זאת אלא, שהנאשם, שהינו בחור פיקח, ניסה לתרץ טביעת אצבע אפשרית על המסמכים האמורים, כדי להרחיק עצמו מהשוד, אך ההסבר שנתן רחוק מלהיות משכנע וגם רחוק מלהיות כזה המעלה ספק כלשהו.

40.  במהלך "ההולכה ההפוכה" שנערכה לנעשה מס' 3, בתאריך 27/11/00 (ת/96), הוא נשאל האם בתאריך השוד (13/11/00) בין השעות 09.30 ל- 11.00, היה באזור רח' גולדה מאיר וברחובות שבסביבה, והנאשם טען "שאינו זוכר".

לאחר מכן, כשחזרו לתחנה, נחקר הנאשם פעם נוספת (ת/98), וגם בחקירתו זו טען שאינו זוכר אם היה בבתים (הרבים, יש לומר) שהראו לו, אם כי זכר ש"לאחר השעה 8.30 יצאתי מהעיר אשקלון, לאן - אני לא זוכר".

בביהמ"ש פתאום נזכר הנאשם 3 ש"מאה אחוז שלא הייתי שם", ואף זכר לאן הלך:

"היום אני יכול להגיד שניתן לבדוק זאת, אני התארחתי במלון הדקלים בב"ש, הייתי עם איזושהי בחורה... סילפתי למען שלום בית" (עמ' 385 לפרוט')

מיותר לציין, שהנאשם לא הביא כל עד, רישום או אסמכתא לביקורו במלון הדקלים, ומיותר גם להוסיף שהנאשם לא "סילף", אלא לא אמר אמת בחקירה על פי דין, במכוון. אין לי ספק שאי אמירת אמת זו לא הטרידה את הנאשם, כשם שאי אמירת האמת בביהמ"ש לא מטרידה אותו, כל עוד יהיה בכך כדי לסייע לו לחמוק מהתיק.

סוף דבר לגבי הנאשם מס' 3

41.  הזיהוי הוודאי של הגב' ספר את הנאשם מס' 3 במקום בו נעלם מהחוקרים, כשהוא היה לבוש בחולצה אדומה כמו מי שנצפה, ביחד עם אחר, בסמוך לבית משפחת שביט ובנתיב הבריחה של השודדים כפי שתואר על ידי אנג'לה ואומת על ידי הממצאים בשטח בעדות סורסקי, העובדה שבביתו של הנאשם מס' 3 נמצאה חולצה אדומה שזה אך כובסה, טביעת האצבע של הנאשם מס' 3 על מסמך, שהיה בתוך התיק השחור שהיה אצל הבורח הנוסף (כשהסברו להמצאות טביעת האצבע נמצא בלתי סביר לחלוטין), ואף המצאות סכינים יפניות בתיק השחור האמור, שלאחת מהן היה חסר מכסה בשעה שמכסה שכזה נמצא בנתיב בריחת השודדים בחצרה של משפחת שביט - כל זה יש בו כדי להוות תשתית ראייתית מספקת להרשעת הנאשם מס' 3 הן בביצוע עבירת השוד והעבירה הנלווית של שבוש מהלכי משפט נשוא האישום הראשון והן בביצוע עבירת החזקת הרכוש שהושג בפשע נשוא האישום השלישי, וכך אני עושה. אין לראיות הנסיבתיות הנ"ל כל הסבר תמים, וגם אם אין ראיה ישירה לביצוע השוד על ידי הנאשם מס' 3, הרי שדי בראיות האמורות כדי לבסס את הרשעתו.

יחד עם זאת, ולאור הרשעתו של הנאשם מס' 2 בביצוע העבירות נשוא האישום השני אך זיכויו מהעבירות נשוא האישומים האחרים, והרחקתו מהנאשם מס' 3 בכל הנוגע למאורעות אותו הבוקר - יש לזכות את הנאשם מס' 3 מביצוע העבירות נשוא האישום השני.

 

 

ניתנה היום ו' בתשרי, תשס"ה (21 בספטמבר 2004) במעמד הצדדים