ת"פ (חדרה) 4048/01 - תביעות חדרה -משטרת ישראל נ' קרפ אריק ואח'שלום חדרה

ת"פ (חדרה) 4048/01

תביעות חדרה -משטרת ישראל

נ ג ד

1. *******

2. מונטר זאב

3. וייס פיטר

4. אוברלנדר תמיר

 

בית משפט השלום חדרה

[22.05.2003]

 

כב' השופט סברי מוחסן - סגן נשיא

 

הכרעת דין

 

אני מזכה את הנאשמים מכל אשמה

1.    כנגד ארבעת הנאשמים, ****** (להלן: "הנאשם 1"), מונטר זאב (להלן: "הנאשם 2"), וייס פיטר (להלן: "הנאשם 3") ואוברלנדר תמיר (להלן: "הנאשם 4") הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה של הסגת גבול לפי ס' 447 (א)(2) + 29 (ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), ולנאשם 1 עבירה נוספת של איומים, לפי ס' 192 לחוק ויריות באזור מגורים, עבירה לפי ס' 340 א' לחוק.

2.    בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 9/4/97 סמוך לשעה 16:00 בפרדס חנה בדרך האורנים, הנאשמים הסיגו את גבול שלמה ודוד חקיקאת (להלן: "המתלוננים") בכך שנכנסו למכון הכושר שבבעלות המתלוננים בזמן פעילות, נדרשו לעזוב ונשארו שם שלא כדין, וזאת בכוונה לקחת ציוד שנרכש מהם ושולם בהמחאות שחלקן לא כובד, כל זאת במטרה להקניט את המתלוננים ולהפחידם.

בהמשך, הנאשם 1 איים בפגיעה שלא כדין במתלוננים בכך שירה בקרבתם שלוש יריות בנשק חם, וזאת בכוונה להטיל בהם מורא.

3.    הנאשמים כופרים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום ואין להם טענת אליבי.

4.    להוכחת אשמתם של הנאשמים, התביעה הגישה מסמכים והעידה את העדים הבאים:

א.    ע.ת. 1, מרטסקר יונתן, שהיה כבן 14 בעת האירוע ובמועד הרלוונטי התאמן במכון הכושר של האחים חקיקת (להלן: "המתלוננים").

 העד זיהה את הנאשמים יושבים באולם ביהמ"ש והצביע עליהם.

 

לדבריו, בעת שהיה בתוך המכון, ראה את הנאשמים נכנסים למקום, דורשים שני מכשירי ריצה, חשב שתהיה התקוטטות ולכן ברח למעלה ותוך כדי שמע שתי יריות.

כשהנאשמים עלו למעלה, אחד מהם שחשב שהעד בא לתקוף אותו כיוון אל העד אקדח. העד אינו זוכר מי מבין הנאשמים הוא זה שכיוון אליו אקדח, הוא זוכר אותם כקבוצה.

ב.    ע.ת. 2, המתלונן 1, מר דוד חקיקת, בעל המכון, העיד בבית המשפט כי בינו ובין הנאשמים 1 ו- 2 נרקם קשר עסקי עת רכש מהם ציוד כושר למכון.

לגירסתו, ביום האירוע הוא היה בחנות הבגדים, שגם היא שלו, במרכז המושבה, חניך בא אליו לחנות וסיפר לו ששמונה אנשים באו למועדון ורצו לקחת את הציוד בכח. עקב כך עזב העד את החנות ורץ לכיוון המועדון, כאשר הגיע אמר לנאשמים "אף אחד לא מוציא מכאן את המכשירים". הנאשם 1 הרים את המכשירים כאשר היו עימו אנשים נוספים אשר החזיקו נבוט ביד והתחילו להשתולל, ואז לטענת העד, הנאשם 1 שלף אקדח וירה לכיוונו אבל הוא פספס והכדור נכנס בקיר. אח"כ הנאשם 1 רץ לכיוון המדרגות ביציאה מהמועדון, שם במפתיע נתקל בחניך, ע.ת. 1, וכיוון אליו את האקדח למצח.

לציין כי עד זה בחקירתו בביהמ"ש טען שהוא דרש מן הנאשמים לצאת מהמכון, אולם גירסה זו לא עלתה לפני כן בעת חקירתו במשטרה.

ג.     ע.ת. 3 רס"ב עבריה ברגר, הינה חוקרת בתחנת חדרה אשר גבתה את הודעתם של ארבעת הנאשמים (ת/1 - ת/4).

בחקירתה הנגדית ציינה שלא חקרה את הנאשמים על עבירה של הסגת גבול, אלא רק לעניין הירי, כמו כן אינה זוכרת סימנים על גופו של הנאשם 1.

ד.    ע.ת. 4, רס"ב שלמה גולדשטיין, הינו טכנאי מז"פ בתחנת חדרה.

העד בחקירתו טען שהוא זה שערך את הצילומים אשר מוגשים ומסומנים ת/5 מ-א' עד ז' ומוסיף כי יש שתי פגיעות מנשק בקיר ואחת בתקרה.

העד ממשיך להעיד כי קיימות שתי פגיעות ירי, אחת בקיר ואחת בתיקרה.

בחקירתו הנגדית אמר כי מהתצלומים נראה כי יש פגיעה אחת בקיר ולא שתיים. העד ציין כי "הפגיעה בקיר היא בגובה אדם סביר של אדם ממוצע, באדם אחר זה יכול להיות מעל הראש ובאחר זה יכול לפגוע בגופו".

העד מוסיף ומציין "כי בהחלט יכול להיות מצב שבו הקליע פגע במקום כלשהוא ואח"כ ניתז אל הקיר" (עמ' 19 לפרו' שורות 25-30).       

ה.    ע.ת. 5, מר שלמה חקיקת, העיד בבית המשפט אך ורק בחקירה ראשית וכאשר נדרש להתייצב להמשך חקירתו, לא הופיע כלל. כלומר, העד לא נחקר ולא עמד בחקירה נגדית.

אין ספק כי חקירה נגדית תפקידה לעזור לבדוק מהימנות העד והיא משקפת את הדרך היעילה ביותר לחשיפת האמת, אי לכך יש לבטל ולהתעלם מחקירתו הראשית של העד, שכן אין בה די כדי לחשוף את האמת (קדמי, הראיות, חלק שלישי, תשנ"ט 1999, עמ' 435).

5.    מטעם ההגנה העידו הנאשמים עצמם.

 

א.    הנאשם 1, קרפ אריק, טען כי באותה תקופה בשנת 97' עבד בשותפות עם הנאשם 2 בחברה שמיבאת ציוד לחדרי כושר. בין הנאשמים לבין המתלוננים, האחים חקיקת, נחתמה עסקה של רכישת ציוד אירובי לחדר כושר. המתלוננים שילמו בשיקים אשר מאוחר יותר התברר כי לא היו שייכים להם אלא היו מחשבון שנסגר זמן רב עוד קודם לכן.

לטענת הנאשם 1, הוא והנאשם 2 פנו פעמים רבות למתלוננים במטרה לקבל כספם אך כל פניותיהם לא הועילו.

יום לפני האירוע נתבקש הנאשם 1, בעקבות שיחה טלפונית עם המתלוננים, להגיע למועדון על מנת לבטל את העיסקה ולהחזיר למתלוננים את השיקים ולקחת את הציוד בחזרה.

כאשר הגיעו הנאשמים למכון הכושר, האחים חקיקת לא היו במקום. הנאשמים המתינו במקום עד לבוא המתלוננים.

לטענתו, שני האחים חקיקאת נכנסו למכון בסערה ובריצה, כשמלווים אותם לפחות 5 אנשים בצעקות רמות, תוך תקיפה ותוך שהנאשם 1 יודע שהם אומני לחימה, "תוך שהם בעיקר מתמקדים בי כשאני נמצא פנימה בתוך המועדון. קיבלתי מכות יבשות, תוך כדי כך אני מבחין שאחד מהאנשים גם מרים משקולת יד ומתקדם לעברי במהירות. תוך כדי שכולם מקיפים אותנו ואני רואה שאנשים מתקדמים לעברי אני מנסה להגן על עצמי, ואני רואה שמישהו .....חשתי בסכנת חיים כלפי וכלפי חבריי, והבנתי שהעניין הזה צריך להסתיים או שיסתיים בכי רע.

באינסטינקט, זה היה מבולבל מאד, יריתי למול התקרה שתי יריות, תוך כדי ריצה החוצה מהמועדון, כל ההמולה פשוט התחילה להתפזר....זו היתה סיטואציה של סכנת חיים." (עמ' 29 שורה 27 - 6 עמ' 30 לפרו').

ב.    ע.ה. 2 הנאשם 2, טען כי ביום האירוע הגיע למכון הכושר עם שלושת הנאשמים. "ירדנו למכון, היה שם את המדריך משה מנוס, באנו אליו ואמרנו שאנחנו באנו להחזיר את השיקים ולקחת את הסחורה, את הציוד שלנו. הוא אמר תמתינו, אף אחד לא יקח את הציוד לפני שיגיעו האחים חקיקאת שהם בעלי המכון".

אחרי כמה דקות באו המתלוננים עם שתיים או שלושה אנשים, ירדו למכון, נאשם 1היה בתוך המכון, שאר הנאשמים 2,3,4 עמדנו ביציאה מהמכון ואז רצו לכיוון אריק, הקיפו אותו ונתנו לו "קצת דחיפות וקצת סטירות". אחד מהם הרים משקולת ובא לכיוון אריק. באותו רגע אריק שלף את האקדח ירה יריה. באותו רגע נאשמים 2,3,4 היו ביציאה. נאשם מס' 4 נופף עם מקל כדי שאף אחד לא יתקרב אלינו, שמענו שתי יריות. לאחר מכן אריק יצא ונסענו לכיוון המשטרה. ביקשו מאיתנו לחזור כדי לסגור את העניין, אך הנאשמים המשיכו בנסיעתם.

נאשם 4 נופף במקל, וזאת אך ורק על מנת להרתיע את התוקפים.

ג.     עד הגנה מס' 3, הנאשם 3, מסר גם הוא עדות במשטרה, ת/3, אשר נגבתה תחת אזהרה. נאשם זה בחר שלא להגיע למסירת עדות הואיל והוא שוהה בחו"ל לטענתו והגעתו ארצה כרוכה בעלות גבוהה.

מ-ת/3 עולה כי הנאשם 3 החל לעבוד עם הנאשמים 1 ו-2 רק כשבועיים לפני האירוע. הם אמרו לו שיש צורך ללכת למתלוננים למכון ולקחת ציוד ששייך להם כי המתלוננים לא משלמים תמורתו.

הוא נסע איתם למקום. כאשר הגיעו למכון נדרשו על ידי המדריך לחכות לבואם של האחים חקיקת. כאשר באו האחים ועימם 5 אנשים נוספים הם התחילו לצעוק ורצו לכיוון הנאשם 1 ונתנו לו מכות ובעיטות.

 

הנאשם 1 ניסה להגן על עצמו, וכאשר הבחין שאחד האנשים שבאו עם המתלוננים מרים משקולת ובא לקראתו, שלף אקדח וירה בקיר, ואז המתלוננים התרחקו. הוא המשיך לטעון שאריק ירה פעם שניה מהסיבה שהאחים חקיקת ניסו לתקוף אותו שנית.

ד.    ע.ה. 4 הנאשם תמיר אברלודר בעדותו בבביהמ"ש טען שביום האירוע התבקש ע"י הנאשמים להתלוות אליהם על מנת לעזור להם בסחיבת ציוד חדר כושר שעליהם להחזירו. כאשר הגיע עם שאר הנאשמים, בעלי הבית לא היו במקום ומדריך חדר הכושר ביקש מהם להמתין עד בואם של בעלי המקום האחים חקיקת. כאשר בעלי המקום הגיעו, הם רצו לכיוון אריק, הנאשם 1, הרביצו לו ונתנו לו מכות. אחד מהם הרים משקולת והניפה בתנועה מאיימת כלפי הנאשם 1.

הנאשם 1 באותו הרגע שולף אקדח ויורה יריה אחת באויר לכיוון התקרה. העד, הנאשם 4, רץ לכיוון היציאה ובמהלך ריצתו אסף מקל שהיה מונח על הריצפה (עמ' 37 שורה 27 לפרוטוקול), ומתוך הגנה עצמית בחר לנופף במקל לכיוונם של התוקפים אשר באו לקראתו, והכל כדי להרתיעם. לאחר מכן שם את המקל בכיס המכנסיים ורץ למכונית.

6.    באשר לעבירה של הסגת גבול לגבי כל הנאשמים:

האם הוכחה עבירה זו?

ראשית, יש לציין כי הנאשמים כלל לא נחקרו אודות העבירה של הסגת גבול, כפי שהדבר משתקף מהאזהרה שבמבוא להודעות הנאשמים במשטרה (ת/1 - ת/4).

אין חולקין וכפי שעולה מחומר הראיות, הנאשמים נכנסו כדין למועדון, ומשלא מצאו את בעלי המועדון, האחים חקיקאת, נתבקשו להמתין במועדון ולחכות עד שיקראו לבעלי המועדון, ועד לשלב של הגעת האחים חקיקאת, לא עברו הנאשמים עבירה של הסגת גבול. לכן, האמור ברישא של עובדה מס' 4 בעובדות כתב האישום אינו נכון. השאלה היא האם הנאשמים שנכנסו כדין נדרשו לעזוב את המקום, והאם למרות שנדרשו לעזוב, הם נשארו במקום, דבר המהווה הסגת גבול?

ההתייחסות היחידה לדרישה מהנאשמים לעזוב את המועדון היתה בחקירתו הנגדית של העד דוד חקיקאת, כשנשאל האם דרש מהנאשמים לצאת החוצה במהלך האירוע, היתה תשובתו המידית "סביר להניח שכן". משמעות הדבר שקיים ספק סביר שהוא לא דרש מהנאשמים מפורשות לצאת מהמועדון, ודבר זה מתחזק מהמשך תשובתו של העד כשאמר "לא זוכר אם ציינתי את זה" (עמ' 11 לפרו' שורה 13 ואילך). יש לציין כי לא רק לעניין זה ענה העד במילה "לא זוכר", אלא גם לשאלות מהותיות כגון איזה עובדים היו לו באותה תקופה וכן לעניין השיקים שהוא החזיק ואם נחקר בחשד לקבלת דבר במרמה או אם הוגש נגדו כתב אישום. תשובות חמקניות אלה יש בהן כדי לפגום במהיימנות העד.

זאת ועוד, גירסתם של הנאשמים שהם לא נדרשו לעזוב את המועדון נראית בעיני אמינה וסבירה, משום שלו דוד חקיקאת דרש מהם לצאת מהמועדון, היה מציין זאת בהודעה שמסר במשטרה מיד לאחר האירוע, דבר שלא נעשה, והחוקר היה שואל את הנאשמים לתגובתם לאשמה בעבירה של הסגת גבול. עצם העובדה שהנאשמים לא נחקרו בעבירה של הסגת גבול, מפריכה את גירסתו של העד דוד חקיקאת שהוא דרש מהם לצאת.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי התביעה לא הוכיחה את יסודותיה של עבירת הסגת הגבול, ואני מזכה את הנאשמים מהעבירה של הסגת גבול.

7.    באשר לעבירות המיוחסות לנאשם 1, שהן עבירות האיומים והירי במקום מגורים - הנאשם 1 מודה שהוא אכן ירה משום שהיה בסכנת חיים.

 

משמעות הודייתו של הנאשם 1 בביצוע הירי היא שהוא לא ישא באחריות פלילית משום שעשה את המעשה מתוך הגנה עצמית (סעיף 34 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977).

כדי לבדוק אם אכן הנאשם יכול ליהנות מהגנה עצמית כמשמעות הביטוי בסעיף 34 הנ"ל, יש לבדוק את הראיות והגירסאות השונות בעניין זה, ולראות אם יסודות הסעיף הנ"ל יחד עם סעיף 34 טז' התמלאו.

8.    העדות הראשונה בעניין זה היא עדותו של טיסקר יונתן (להלן: "טיסקר"), שבזמן האירוע היה בן 14 שנה, והוא מעיד על העניין כחמש שנים לאחר האירוע. אין ספק כי קריאת העדות מראה כי מדובר בעדות מבולבלת, הפכפכה, אשר ניתן לסכמה כך שביום האירוע שהה במועדון עת הגיעו הנאשמים ודרשו שני מכשירים, ואז הוא נבהל, עלה למעלה ושמע פיצוצים. לגירסתו, כשהיה למעלה, אחד הניף אקדח שהיה בידו וכוונו אליו". מעדות זו ברור כי בניגוד לאמור בכתב האישום האיום היה כלפי העד ולא כלפי המתלונים, ואכן ב"כ המאשימה ביקש בסיכומיו להרשיע את הנאשמים בעבירת איומים וזאת לפי הוראות סעיף 184 לחסד"פ.

העד עצמו מעיד כי הנאשם 1 כיוון אליו את האקדח משום שהיה במצב בריחה וחשב שהעד בא לתקוף אותו.

לגירסת הנאשם, במהלך האירוע הבחין במישהו שמרים משקולת ובא לכיוונו במהירות, וכל שאר החבורה, המתלוננים והעובדים, מקיפים אותו, חש שהוא בסכנת חיים ואז הוא השתמש באקדח וירה 2-3 יריות, שכולם לא כוונו לאף אחד אלא באוויר.

גירסתו זו לגבי האפשרות שמישהו מטעם המתלוננים הרים משקולת והלך לכיוון הנאשם 1, לא הוכחשה חד משמעית, להיפך, דוד חקיקאת אמר בעדותו הנגדית כי הוא לא זוכר מקרה כזה, אך יכול להיות שזה קרה מתוך הגנה.

חוסר כוונתו של הנאשם 1 לאיים על העד מתגלית גם מהמשך דבריו של העד לפיהם כשאמר לו העד אל תירא הוא מיד הסיט את האקדח (עמ' 4 שורה 30 לפרו').

9.    העדות הנוספת המתייחסת לאישומים המיוחסים לנאשם 1 היא עדותו של דוד חקיקאת (להלן: "דוד"), אשר העיד כי באותו יום נקרא ע"י לקוח ש-8 אנשים מנסים להוציא מכשירים מהמועדון, ואז הוא הגיע ואמר "אף אחד לא מוציא מכאן את המכשירים", ואז הנאשמים וחבריהם, לגירסתו, התחילו להשתולל והיה אחד עם נבוט ביד, ואז הנאשם 1 הוציא אקדח וירה לכיוון העד אך פספס. היו בסה"כ 2-3 יריות. לטענתו, הנאשם 1 יצא החוצה וכל חבריו היו בפנים. כשהיה במדרגות נתקל בחניך והוא כיוון אליו את האקדח ואמר לו "אל תזוז אני יורה". משם הם עלו למכוניות ונסעו. עד כאן עדותו הראשית.

בחקירתו הנגדית אישר העד כי לא היה מגע פיזי בין הנאשמים ובין המתלוננים. יחד עם זאת, הוא אומר בהמשך "סביר להניח שהיה עימות פיזי בין החברים שלו כשהם רצו להוציא את המכשירים", אך לגירסה זו לא היתה כל ראייה בחומר הראיות.

בנוסף טוען העד כי הם ירדו "הכוונה למועדון הנמצא במרתף" מצויד עם אלות, שרשרת, אקדח והם - קרי המתלוננים - התגוננו בכך שלא הסכים שיוציאו את הציוד (עמ' 9 שורה 3 ואילך).

10.  גירסתו של הנאשם 1 שנתמכה בחלקים מהותיים שבה גם ע"י עדויות התביעה, בנוסף לחיזוקה ע"י עדויות יתר הנאשמים, נראית בעיני אמינה, עקבית ומהיימנה, ואני נותן בה את מלוא האמון, וזאת לאור הנימוקים הבאים:

 

א.    אין חולקין כי המתלוננים, האחים חקיקאת, היו חייבים לנאשמים 1 ו-2 כסף בגין יתרת מחיר מכשירי כושר שרכשו המתלוננים מהנאשמים הנ"ל, ואני מאמין לנאשם 1, עת אמר שהם הגיעו 4-5 למועדון כדי לגבות את כספם, וגם בפעם האחרונה הם הגיעו לפי בקשת המתלוננים והם בבחינת מוזמנים. הם באו כדי לסגור את העיסקה בדבר החזרת הציוד תמורת החזרת השיקים שחזרו.

ב.    גירסתו של טיסקר סותרת את עדותו של דוד חקיקאת בנקודות מהותיות. מצד אחד הוא אומר שהוא נבהל כשראה את הנאשמים נכנסים נבהל וברח, וכאשר הנאשמים יצאו מהמועדון אחד מהם כיוון אליו את האקדח, ואילו דוד מעיד שכאשר יצא הנאשם 1, בעוד שאר הנאשמים במועדון, אחד החניכים, הכוונה לטיסקר, ירד במדרגות. אין העדויות מתיישבות אחת עם השניה.

סתירה נוספת מתייחסת לכיוון האקדח כלפי טיסקר, בעוד שטיסקר מעיד שהנאשם כיוון את האקדח אליו מרחוק משום שחשב שהוא בא לתקוף אותו, מעיד דוד שהוא הצמיד את האקדח למצחו של טיסקר.

גם לגבי הדרישה שהנאשמים יצאו מהמקום, קיימת סתירה בין דברי העד טיסקר ובין עדותו של דוד.

עוד העיד טיסקר שכאשר הגיעו הנאשמים למועדון האחים חקיקאת היו במועדון (ראה עמ' 5 שורה 8 לפרו'), דבר שאינו תואם את עדותו של דוד שאמר שלאחר שהנאשמים הגיעו בא אבו ואסל וקרא לדוד מחנותו.

ג.     תשובותיו של דוד לשאלות מהותיות נענו במשפט "אני לא זוכר". דוד לא זכר שהנאשם 1 דיבר איתו יום לפני האירוע, והוא אמר לו לבוא להסדיר את העניין, גם לעניין השיקים והעיסקה בכללותה, תשובותיו של דוד התאפיינו ב"אני לא זוכר".

ד.    למרות שדוד העיד שהנאשמים הגיעו למועדון כשהם מצוידים באלות, נבוט, שרשרת ואקדח, התברר שמדובר בקרש שלטענת הנאשם 4, אותה אני מקבל, נאסף על ידו מהמועדון, ולא הוכח כלל שהיה לנאשמים אלות, נבוט ושרשרת.

ה.    דוד טען שהמתלוננים הותקפו ע"י הנאשמים, ומצד שני אומר שלא היה כל מגע פיזי ביניהם.

באשר לכיוון היריות - קובע אני כי לאור עדותו של טכנאי המז"פ, רס"ר שלמה גלודשטיין, ייתכן והפגיעה בקיר שנראית בתמונה היא מקליע שפגע במקום כלשהו ואח"כ ניתז אל הקיר. מאחר והמומחה אינו שולל אפשרות שהיריה שפגעה בקיר לא היתה פגיעה ישירה, אלא מכדור שפגע קודם בתקרה, ומאחר ומדובר במשפט פלילי וקיים ספק לגבי כך שהיריות או חלקן כוונו למתלוננים, זכאי הנאשם ליהנות מספק זה, ולכן אני מקבל את גירסת הנאשם 1 גם בנקודה זו, שהיריות שנורו על ידו כוונו לאויר ולא לדוד או למי מהמתלוננים.

גירסתם של הנאשמים נתמכת גם בכתב האישום שהוגש כנגד המתלוננים (נ/2), לפיו המתלוננים תקפו את הנאשמים, היכו אותם בידיהם בכל חלקי גופם, סטרו להם ובעטו בהם.

11.  לאור האמור לעיל, ומשהעדפתי את גירסת הנאשמים על פני גירסת התביעה, הממצאים והמסקנות שלי הם כדלקמן:

א.    ארבעת הנאשמים הגיעו למועדון לאחר שהתקשרו יום קודם לכן עם המתלוננים וסיכמו שיפגשו כדי לנסות להסדיר את העיסקה. אני דוחה את גירסת המתלוננים שהנאשמים הגיעו עם עוד 4 גברתנים.

 

ב.    בהגיע הנאשמים למועדון, לא היו המתלוננים במקום ונקראו לאחר מכן. הנאשמים ישבו והמתינו להם.

ג.     בהגיע המתלוננים, החלו לתקוף את הנאשמים, ואחד מהם אף לקח משקולת ובא לכיוון הנאשם 1. הנאשם 1 באותו הרגע השתמש באקדחו וירה שתי יריות.

ד.    הנאשם 1 כיוון את האקדח לטיסקר בחושבו שזה בא לתוקפו, ומשנוכח שהדבר אינו כך, הסיט את האקדח.

ה.    הנאשם 1 כיוון את האקדח כאשר ירה אל התקרה ולא לכיוון מי מהמתלוננים.

ו.     מקובלת עלי גירסת הנאשם 1 שהיריות שהוא ירה היו דרושות להדיפת סכנה מוחשית של פגיעה חמורה מצד המתלוננים כלפיו וכלפי חבריו, דהיינו שהתמלאו יסודות ההגנה העצמית הקבועה בסעיף 34 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

ז.     כפי שעולה מכתב האישום שבוטל מחוסר עניין לציבור, המתלוננים תקפו את הנאשמים, בעטו בהם והפליאו בהם את מכותיהם, וכתוצאה מכך נשקפה סכנת חיים ממשית לנאשמים או למי מהם.

12.  השאלה שנשאלת כעת היא האם התקיימה המגבלה שבסעיף 34 טז' לחוק העונשין, דהיינו האם המעשה שעשה הנאשם 1 היה סביר בנסיבות העניין לשם הדיפת הסכנה של פגיעה חמורה בו?

התביעה טענה כי הנאשם הגיע למועדון מוכן, עם אקדח, והתכוון לקחת את המכשירים בכל מחיר, ולשם כך הגיע עם שלושת הנאשמים.

כן טענה התביעה כי לנאשם ולחבריו היתה דרך להחלץ מהסכנה ע"י בריחה מהמקום.

טענה נוספת היא שהשימוש בירי לא היה סביר.

תשובותיו של הנאשם 1 לטענות הנ"ל היו כי הוא הגיע עם שלושת חבריו, כאשר הנאשם 2 היה שותפו בשותפות שמכרה את הציוד למתלוננים, ואילו הנאשם 3 היה עובד שלהם שתפקידו היה לעזור בהעמסת המכשירים, ואילו הנאשם 4 הוא חברם והגיע גם הוא כדי לעזור לנאשמים 1 ו-2.

מנימוקים שפורטו לעיל, קיבלתי את גירסת הנאשמים וקבעתי כי רק ארבעת הנאשמים הגיעו, ואילו במועדון בנוסף למתלוננים היו מאמנים וחניכים אשר הקיפו את הנאשם 1 ושני המתלוננים היכו אותו. חבריו של הנאשם 1 יצאו את המועדון והוא נשאר לבד ונשקפה סכנה לחייו, ולא היתה כל דרך מילוט אלא להשתמש באקדחו.

הנאשם 1 ירה שתי יריות אשר, כאמור לעיל, קבעתי שהן נורו לאוויר, והאקדח לא כוון לאף אחד. מספר היריות היה סביר בנסיבות העניין, ולכן אני קובע כי התמלאו המגבלות הקבועות בסעיף 34 טז' לחוק.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנאשם 1 לא ישא באחריות פלילית משום שבנסיבות העניין התמלאו תנאי ההגנה העצמית הקבועה בסעיף 34 לחוק העונשין. אני קובע כמו כן כי המגבלה הקבועה בסעיף 34 טז' לחוק הנ"ל התמלאה, ולכן לא ישא הנאשם 1 באחריות פלילית, ואני מחליט לזכותו מכל אשמה.

בשלב מוקדם יותר זיכיתי את כל הנאשמים מהעבירה של הסגת גבול, והתוצאה היא שהתביעה לא הוכיחה אשמתם של הנאשמים מעל לכל ספק סביר, ואני מזכה אותם מכל אשמה.

המזכירות תשלח הכ"ד לב"כ כל הצדדים.

 

 

ניתנה היום כ' באייר, תשס"ג (22 במאי 2003) בהעדר.