בית המשפט המחוזי מרכז

ע"פ 358-03-08 עומר נ' מדינת ישראל

 

 

  

 

 

בפני

כב' השופט זכריה כספי, סג"נ – אב"ד

 

כב' השופטת  נגה אהד

 

כב' השופט  בנימין ארנון

 

 

המערער

 

----------

באמצעות ב"כ עו"ד יוסי לין

 

נגד

 

 

המשיבה

 

מדינת ישראל

באמצעות ב"כ עו"ד רחל אבישר

פסק דין

 

       

 

כב' השופטת נגה אהד

 

בפנינו ערעור על פסק דין בית משפט השלום בכפר סבא ת.פ. 3160/05, (כבוד השופטת נאוה בכור), בו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירת- תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 380 +382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977( להלן "חוק העונשין"), אשר פורטו בחמישה אישומים.

 

העונש שנגזר -

  1. מאסר בפועל למשך 10 חודשים.
  2. מאסר על תנאי בן 12 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות אלימות, לרבות איומים.
  3. פיצוי למתלוננת בסך 8,000 ₪.
  4. קנס בסך 3,000 ₪ או 45 ימי מאסר תמורתו.
  5. חתימה על התחייבות ע"ס 5,000 ₪ להמנע שנתיים מיום שחרורו מהכלא מביצוע עבירות אלימות, לרבות איומים.

 

 

מעובדות כתב האישום עולה כדלקמן:

אישום ראשון- ביום 22.07.04 בשעה 19:30 או בסמוך לכך, תקף המערער את סברין עומר, אשתו (להלן "המתלוננת"), בכך שתפסה בחולצתה ונתן לה סטירה בפניה. בהמשך תקף המערער את המתלוננת שלא כדין בכך שסטר לה בפניה, בראשה ובעט בגבה. כתוצאה ממעשיו של המערער, נגרמו למתלוננת סימני חבלה בלחייה, באמה ובגבה התחתון, שפשופים קטנים ורגישות מעל הלסת וכאבים ממכות יבשות בגפיים.

 

אישום שני-  כשמונה חודשים ,עובר למועד המיוחס למערער באישום הראשון, תקף המערער את המתלוננת בבאקה אל גרביה, בכך שסטר לה בגבה, בראשה ובכתפה.

 

אישום שלישי-   כשנה עובר למועד שבאישום הראשון תקף המערער את המתלוננת שלא כדין בכך שתפסה בידה וגרר אותה מהמטבח בביתם לכיוון הסלון תוך שהוא מעקם את ידה ונותן לה סטירות בפניה ובגבה.

 

אישום רביעי- כשלוש שנים עובר למועד באישום הראשון, בביתם, תקף המערער את המתלוננת בכך שעיקם את ידה וסטר לה בפנים ובגב.

 

אישום חמישי- כארבע שנים, עובר למועד באישום הראשון, בביתם, תקף המערער, שלא כדין, את המתלוננת בכך שנתן לה בעיטות בישבן וסטר לה בפניה ובראשה.

בכל אחד מהאישומים מיוחסת למערער עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379 +382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977( להלן "חוק העונשין").

 

יש לציין, כי כתב האישום ייחס למערער (כחלק מן האישום הראשון), עבירת איומים-  בכך ש"יחתוך אותה לחתיכות וירצח אותה"- בהכרעת דינו זיכה, ביהמ"ש קמא, המערער מעבירת האיומים( עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

 

 

טענות ב"כ המערער, בהודעת הערעור ובעל פה, בתמציתן הינן:

  1. עדותה של המתלוננת בבית משפט קמא, רצופה סתירות בולטות, הן ביחס לאירוע העיקרי נשוא כת"א והן ביחס לראיות ולעדויות האחרות בכלל, ולעדותה של תגריד (להלן "ע.ת.2") חוקרת המשטרה בפרט.
  2. ביהמ"ש שגה למצוא חיזוק לעדות המתלוננת במסמכים רפואיים אשר נסתרו באופן חד משמעי, על ידי החוקרת בעדותה.
  3. שגה ביהמ"ש קמא משנתן אמון בעדות אמה של המתלוננת, בעדות אחיה של  המתלוננת, לטענתו- העדויות שקריות בעליל, ונסתרו באופן חד משמעי.

 

 

 

 

טיעוניי ב"כ המשיבה בתמצית-

1.       עניינה של הכרעת הדין, במתן אמון, כמעט ללא סייג, בעדות המתלוננת. מכאן, שלפנינו שאלת מהימנות, התערבות ערכאת ערעור בשאלה זו, הינה במקרים חריגים ויוצאי דופן, ומקרה זה אינו נמנה עליהם.

2.       נטען, בתקופה שקדמה למתן עדות המתלוננת בביהמ"ש קמא, עברה האחרונה תאונה קשה, בעטיה נדחה הדיון.  מפרוטוקול ביהמ"ש קמא  עולה, כי המתלוננת ציינה קושי לזכור פרטים בשל מצב בריאותי(תוצאה של אותה תאונה), אך על אף זאת, המתלוננת חזרה על עיקרי תלונתה, ואם ישנן סתירות הרי שהן סתירות טבעיות, מאחר ומדובר במסכת ארוכה שנפרשה על פני מספר שנים.

3.        לעניין המסמכים הרפואיים שהוצגו בבית משפט קמא-   החוקרת לא סתרה האמור בהם, ביהמ"ש קמא לא טעה משמצא חיזוק לעדות התמלוננת במסמכים הרפואיים.

4.       הכרעת הדין של בית משפט קמא מנומקת, מבוססת על חומר הראיות בכללותו, כפי שעמד לנגד עיני ביהמ"ש קמא.

5.       העונש שהושת על המערער  אינו חריג והינו סביר בנסיבות מקרה זה.  

 

המסגרת המשפטית-

התערבות ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של ערכאה דיונית, אינה דבר שבשגרה.

ההתערבות תצטמצם אף יותר, כאשר מדובר בממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי ערכאה דיונית, על יסוד התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מן העדים.

 

ראה ע"פ 9352/99 - פלוני נ' מדינת ישראל .תק-על 2000(3), 1841 ,עמ' 1848-

 

"עם זאת, הרתיעה של בית המשפט הדן בערעור לבחון ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט ששמע את העדויות מוצדקת רק כאשר לערכאה הדיונית נודעת עדיפות בקביעת העובדות על פני ערכאת הערעור. לכן, הרתיעה נחלשת, ולעתים אף נעלמת, כאשר ערכאת הערעור מתבקשת להפוך ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לא בדרך של התרשמות מן העדים, אלא בדרך של התרשמות מחפץ או מסמך או בדרך של בדיקת העדויות במבחן ההגיון. ראו, לדוגמה, ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(330 ,221 (4; ע"פ 2653/98 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(541 ,529 (4; ע"פ 406/78 (לעיל פיסקה 5) בעמ ' 485; ע"פ 2439/93 (לעיל פיסקה 5) בעמ' 268. אלה הם חריגים. להוציא חריגים אלה, צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. כך, לדוגמה, במקרה בו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה בו הגירסה שנתקבלה על ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה וחסרת כל היגיון. ראו ע"פ 4/51 פיפרלינג נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה 1215 ,1209; ע"פ 3870/91 ארוש נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(84-83 ,77 (1; ע"פ 7288/97 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד נב(3) .613 ,604

 

במקרים אחרים, כלל הוא שבית המשפט הדן בערעור אינו אמור להתערב בקביעות עובדתיות, ובפועל גם אינו נוהג להתערב בקביעות כאלה. וכך סוכם הכלל על ידי השופט בך:

 

"הכלל, לפיו אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב במימצאים העובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הראשונה ובמסקנותיה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, אינו עומד במבחן, כאשר בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית משפט קמא נכונות הן, וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות. במקרה כזה אין למעשה צורך באותו כלל. לעומת זאת עומד הכלל במבחן, כאשר קריאת פרוטוקול הדיון בלבד אכן משאירה מקום לתמיהות, לנקודות סתומות ול'אורות אדומים'. כאן נאלץ בית המשפט לערעורים לסמוך על נסיון החיים והערכתו הפסיכולוגית המעמיקה והנכונה של השופט השומע את העדים ומתרשם מהם ישירות, ובלבד שלא יעלה מחומר הראיות ומפסק הדין שבית המשפט שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר" (ע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל, לא פורסם)". (ההדגשה שלי – נ.א.)

 

 

לגופו של עניין,

לפנינו, מערך ראיות המהוות גרסת המתלוננת אל מול גרסת המערער.

מגרסת המתלוננת עולה, כי במהלך שנות נישואיה למערער הייתה המתלוננת נתונה למרותו, הוכתה של ידו מספר פעמים, כמפורט בעובדות כתב האישום, ולגרסתו לא ביצע מאומה מהמיוחס לו בכתב האישום.

בית משפט קמא נתן אמון מלא בגרסת המתלוננת, מצא גרסת המערער בלתי עקבית ובלתי אמינה.

עיון מעמיק בחומר הראיות, מלמדני על  קיומן של סתירות בין העדויות שניתנו במשטרה לאלה שהושמעו בבית משפט, וכן בין המוצגים אל מול עדות המתלוננת, ובמה דברים אמורים?!

 

1.       א. לעניין האירוע המפורט באישום הראשון  מיום 22.07.04, עולה מהודעת המתלוננת שנגבתה ביום 23.07.04 בזו הלשון-  (שורה 4 ואילך)-

"אתמול ...הוא חזר מהעבודה ושאלתי אותו מה יש לו ואז התחיל לקלל אותי ושאני בוגדת בו ואז תפש אותי מהחולצה ונתן לי סטירה לפנים ואז חמותי באה ושאלה מה יש ואז אני נכנסתי לחדר והם דברו ואז באה חמותי ואז באה חמותי אליי לחדר והתחילה להגיד לי שהיא תתן לי מכות עם הנעל שלה ותגרש אותי מהבית ואחרי זה עוד פעם בא והחיל לתת לי סטירות על הפנים ועל הראש ובעט בי על הגב קילל אותי...". (טעות כתיב במקור- נ.א).

 

ב. בביהמ"ש העידה ביום 25.02.07 , בזו הלשון,  עמוד 27  שורה 17 ואילך-

"הלכתי למשטרה בגלל שפעם כרגיל הוא חזר הביתה עם פרצוף חמוץ, הוא ישב על המדרגות מוריד נעליים, אני מנסה להתיידד איתו והוא אומר לי שנמאס לו מהחיים, כשהוא אומר את זה אני יודעת שאמא שלו מילאה לו את הראש, הוא אומר שנמאס לו מהחיים האלה ונמאס לו ממני, כשאני התעקשתי לדעת מה קרה הוא תפס אותי מהחולצה, דחף אותי לקיר והתחיל לתת לי סטירות, הוא אמר לי שבגדתי בו, ואני הייתי כל כך בשוק, בקושי הזזתי את העיניים שלי...במקרה הזה הוא נתן לי סטירות, הוא נכנס למקלחת אמרתי לו מילה, משוגע, והוא יצא מהמקלחת משוגע והילדה בדיוק התקלחה והייתי צריכה להלביש אותה והוא אמר לי ללכת לאמא שלו להגיד לה שאני אמרתי את זה.

אמרתי שאני לא רוצה להגיד לה כלום והוא התחיל לתת לי מכות ולגרור אותי על הרצפה...

כשהוא התחיל לגרור אותי על הרצפה התחיל לתת לי מכות בגב ופנים".

 

ג. הודעת המערער מיום 24.07.04- (שורה 14 ואילך), בזו הלשון-

"אני מבין על מה אתם חוקרים אותי...לא עשיתי את הדברים שאמרת, שלשום בערך בשעה 19:30 באתי הביתה מהעבודה , התקלחתי ויצאתי לשכנים ישבנו כל המשפחה והשכנים בחוץ". כשנשאל האם התקיים האירוע ביום 22.07.04 ענה המערער- (שורה 28)- "לא היה דבר כזה".

 

ד. תעודה רפואית מיום 24.07.04  שעה 14:06,ממנה עולה בזו הלשון, (העובדות כפי שנמסרו לרופא)-

"חולה בת 23, שלשום קיבלה חבלות רבות בפנים, ידיים, רגליים, בטן וגב, לא היה איבוד הכרה, הקיאה, כרגע פנתה למיון בשל תלונות מכאבים בגוף, ראש, בטן".

בבדיקתה הרפואית נמצא-  " חולה יציבה המודינמי, ללא חוסר נוירולוגי, בטן סימטרית, רכה, ללא ריבאונד או סימני גירוי דפקי".

 

מתוך תעודה רפואית זו, לא עולה, כי רופא בבדיקה מצא אצל המתלוננת סימנים אובייקטיביים לחבלות גופניות, כפי שתיארה בפניו וכפי שתיארה בעדויותיה הן במשטרה והן בבית המשפט.

 

ה. ע.ת.2 –תגריד (חוקרת אלמ"ב במשטרת טייבה), העידה בזו הלשון- 

בפרוטוקול הדיון מיום 07.06.2006, עמוד 12 שורה 1-4 –

"היא באה והגישה תלונה וטענה שיש לה סימני חבלות ולא ראיתי כלום. ראיתי פצעים קטנים על הפנים, חצ'קונים כאלה , בלחי שמאלית ובגב....זכור לי שהיא לא היתה נסערת או בוכה". (ההדגשה שלי נ.א.).

 

ו. ע.ת. 3 -יחיא חדיג'ה, (אחי המתלוננת) העיד, בזו הלשון-

(פרוטוקול הדיון מיום 10.09.06 שורה6 ואילך). 

"ביום 22.07.04 בשעות הערב המאוחרות- היינו יושבים כל המשפחה, היא התקשרה, עניתי לטלפון, היא בכתה בטלפון שנבוא להוציא אותה מבית בעלה, כי היכו אותה, כולאים אותה. בעלה כולא אותה, לא מרשה לה לצאת מהבית, אחרי שהיא קיבלה מכות היא בכתה" מרביצים לי, כולאים אותי".

לפי מה שאני הבנתי ממנה לא רק בעלה הכה אותה אלא גם האחים שלו ואחותו".( ההדגשה שלי נ.א.).

כשנשאל לגבי סימני החבלה והעובדה כי אינו מציינם בהודעתו במשטרה עונה –

"אמרתי את זה בחקירה. אמרתי לחוקרת, לא יודע אם היא ציינה את זה. היא עברה משהו. אמרתי שראיתי את הסימנים, ראיתי כף יד מסומנת על הלחי".

 

ז. ע.ת. 2 תגריד אבו סטילה (גבתה עדותו של אחי המתלוננת) העידה בזו הלשון,

 בפרוטוקול הדיון מיום 09.01.07 עמוד 24 שורה 21 ואילך- 

"אם אחיה של המתלוננת אומר (בעמ' 16 לעדותו בביהמ"ש ש' 28-31) שהוא בטוח שראה את הסימנים ואמר לי את זה- אני מעיינת בהודעתו מיום 31.12.04- בזמנו כשגביתי את ההודעה שלו רשמתי מילה במילה ולא התעלמתי ממשהו, ואח"כ הקראתי לו והוא חתם. אם זה לא כתוב אז הוא לא אמר לי. אם הוא היה מפנה אותי לסימנים הייתי כותבת את זה".

 

ח. ע.ת.4 אסעד תרבוש, כפי שהעיד, בזו הלשון, בפרוטוקול הדיון מיום 09.01.2007, עמוד 23 23 ואילך-

"עד כמה שזכור לי הגעתי יום לאחר הגשת התלונה של אמה של הקורבן.

בדו"ח לא רשמתי סימני חבלה כי בד"כ כשוטר אני לא יכול להסתכל על חבלות על בחורה. אם זה על הפנים או סימנים חיצוניים – לא זכור לי שראיתי, לא רשמתי, אם הייתי רואה הייתי מתעד". 

 

העדות מתייחסת לת.2. שהינו דו"ח פעולה מיום 23.07.04, שנערך על ידו, למקרא הדו"ח לא מצאתי כי צוינו בו סימני חבלה אותם ראה עורך הדו"ח במו עיניו.

 

דיון והכרעה-

התעודה הרפואית, כפי שתוארה לעיל, הינה מסמך אובייקיטיבי חיצוני לאירוע. לא עולה ממנה, כי הרופא מצא סימני חבלה, גם לא במעומעם, ( שכן התעודה הינה יומיים לאחר האירוע), תעודה רפואית זו אשר אמורה להוות חיוזק לעדות המתלוננת מעמידה בסימן שאלה אמיתות עדותה.  

כך גם  מעדות הגב' תגריד ע.ת.2- חוקרת משטרה חיצונית לאיורע], ללא אינטרס כלשהוא, לא ראתה חבלה בפני המתלוננת, אלא פצעים קטנים.

אי אפשר, לראות בפצעים קטנים, ( חצ'קונים, כלשון העדה), חבלה בפנים. כמו כן, לא ראתה העדה סימני חבלה על גבה של המתלוננת. גם עדות זו אשר אמורה לשמש חיזוק מעמידה בסימן שאלה אמיתות עדות המתלוננת, כך גם לעניין עדות השוטר, ת.2. 

ההגיון הצרוף מחייב כי בעיטות בגב, כמתואר על ידי המתלוננת בהודעתה, נ/3 ,עמוד 1 שורה 8-9, ישאירו סימני חבלה, או המטומות על הגב.

על פי עדויות השוטרים (גורמים אובייקטיביים) ומהתעודה הרפואית לא נראו כל סימני חבלה בגופה של המתלוננת.

עדות אחי המתלוננת, המנסה "לתמוך" בגרסתה, מעלה תמיהות רבות באשר לשאלת החבלות, וניסיון בלתי צליח לחזק דבריה, בתיאורו לראשונה את סימן החבלה "הלכאורי" בלחיה, במסגרת חקירתו בבית המשפט.

הוספת הפרטים על האמור בהודעתו במשטרה ותיקון הלאקוניות בה, מעלה ספק באשר לאמיתות גרסת המתלוננת.

 

לאור האמור לעיל, לא אוכל לשלול טענת ב"כ המערער לפיה, למתלוננת  מניע להגשת התלונה, שהינו סכסוך גירושין בינה לבין המערער.

אני מוצאת סימן שאלה נוסף באמינותה לאור השיהוי בהגשת התלונה כמפורט באישומים 2,3,4,5. 

 

בעבר הגישה המתלוננת, לטענתה, בלחץ המערער, עוד בטרם היו בסכסוך גירושין,  תלונה במשטרה כנגד אביה אמה ואחיה. שתוצאתן - צו להרחקתם מהמתלוננת. לאחר מכן התברר, כי מדובר בתלונת שווא. 

לחץ המערער, לכאורה,  על המתלוננת להגיש תלונת שווא כנגד בני משפחתה הקרובים ביותר- מהווה אבף נגף למתן אמון בעדויות אם ואחי המתלוננת.  

 

צירוף הראיות אחת לאחת, המוצגים, העובדה שבעברה הגשת תלונת שווא נגד הקרובים לה ביותר, מביאני למסקנה כי קיים ספק ממשי באמיתות עדות המתלוננת, וכי התביעה לא עמדה בנטל השכנוע, המוטל על כתפיה,  על כן יש לזכות המערער מחמת הספק.  

 

2. אישומים 2-5 לכתב האישום-

 

הודעת המתלוננת במשטרה מיום 23.07.04 שורה 14 ואילך-

"ש. מתי פעם ראשונה הרביץ לך?

ת. לפני שלוש שנים הוא נתן עקם לי היד ונתן לי סטירות על הפנים ועל הגב, ואחרי זה היה עוד מקרה לפני שנה ביקשתי ממנו ללכת להורים שלי ואז תפש אותי מהיד וגרר אותי מהמטבח לחדר סלון ועקם לי היד ונתן לי סטירות על הפנים ועל הגב, והיה עוד מקרה כשהילדה היתה בת שנה והוא נתן לי בעיטות על הטוסיק וסטירות על הפנים ועל הראש ...והיה עוד מקרה בבאקה אלגרביה לפני שמונה חודשים נתן לי סטירות על הראש ועל הגב ועל הכתף".

 

חקירה ראשית של המתלוננת, פרוטוקול הדיון מיום 25.02.07 שורה 20 ואילך-

"כשהייתי בהריון עם הילדה עוד הייתי מקיאה וסחרחורות, הוא נתן לי מכות כי שכחתי את האור של הכניסה דלוק ואמא שלו שלחה אותו לתת לי מכות כרגיל...אני זוכרת שהילדה נולדה בחודש השלישי, יכול להיות 18 לחודש השלישי".

 

עמוד 29 לפרוטוקול שורה 6 ואילך-

"בנוגע למקרה האלימות בבקעה אל גרביה ... נכנסנו לאוטו והוא התחיל לתת לי מכות, הילדים היו בוכים וזה ממש לא היה נעים".

 המתלוננת מתארת אירוע נוסף בתחילת נישואיהם – המערער חזר מעבודתו , אכל והלך לאימו, לאחר ששב מאימו, סטר למתלוננת והכה אותה.

 

האירועים שקדמו לאירוע מיום 22.07.04, "נתמכים" בעדות אם המתלוננת (שאמה חדיגה בעמוד 5-11 לפרוטוקול הדיון) שאינה אובייקטיבית-  שכן תלונת השווא שהוגשה נגדה ונגד שאר בני משפחתה, הוגשה, לכאורה בלחצו של המערער, כפי שעולה מחומר הראיות שהוצגו בבית משפט קמא.

מעיון מעמיק בפרוטוקול הדיון עולה, כי המתלוננת לא מפרטת די אודות האישומים 2-5 לכתב האישום, האירועים מגוללים על ידי המתלוננת בצורה מעורפלת,ללא שיוך האירוע הקונקרטי לתקופת זמן קונקרטית.

קיימות סתירות מהותיות בין האמור בהודעתה במשטרה לסיפור שגולל בפני ביהמ"ש קמא במסגרת חקירתה הראשית והנגדית.

לא ניתן להרשיע המערער בפלילים בעבירת  תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379 +382(ב)(1) לחוק העונשין, כשהמתלוננת אינה מפרטת אופן התקיפה כאשר מעידה היא בבית המשפט.  

ביהמ"ש קמא הרשיע המערער באישומים 2-5 על אף שלא נמצא כל בסיס ראייתי בחומר הראיות התומך בגרסת המתלוננת בדבר מסכת אירועי ההכאה.

בית משפט קמא מציין בהכרעת דינו, כי למרות הסתירות ואי הדיוקים- "אינו פוגם במהימנותה ומשקל גרסתה, כשגם ציינה כי עברה תאונה".

מראיות התביעה, כפי שהוצגו בפני הביהמ"ש קמא, לא הוגשה כל ראייה המעידה, כי התאונה שארעה למתלוננת, טרם מתן עדותה בפני ביהמ"ש קמא, פגמה בזכרונה.

ומשאין בחומר הראיות כל תעודה רפואית המעידה על פגם בזכרון, אין מקום לקבל עדותה הלאקונית ולהרשיע בפלילים על סמך עדות זו.

 

במקרה דנן לא עמדה התביעה בנטל השכנוע ולא הוכיחה על ידי הראיות קיומה של עובדה ברמת הודאות הנדרשת במשפט הפלילי,משכך אני מוצאת לזכות המערער זיכוי מחמת הספק מהמיוחס לו באישומים 2-5.

 

לאור צירוף האמור לעיל, המלצתי לחבריי לזכות המערער זיכוי מחמת הספק מהמיוחס לו בכתב האישום. 

 

 

 

נגה אהד, שופטת

 

 

 

 

 

 

 

כבוד השופט זכריה כספי, סג"נ, אב"ד –

בעדותה של המתלוננת, שעליה נסמכת, בעיקרו של דבר, הרשעת המערער, סתירות בולטות לראיות אחרות, כפי שכתבה חברתי, כב' השופטת אהד. העדות אינה נתמכת, באשר לאישום הראשון, בתיעוד הרפואי שהוגש והיא נסתרת על ידי עדויות אחרות ובהן עדויות של אנשי משטרה, שחקרו את המתלוננת זמן קצר לאחר האירוע הנטען.

יתר האישומים מתבססים גם הם, כמעט בלעדית, על עדות המתלוננת. גם כאן נפלו בעדותה פגמים מהותיים ובהן סתירות פנימיות, תיאור מעורפל ותמיכה חיצונית לקויה וחסרה. לא מצאתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, הסבר מניח את הדעת לפגמים האמורים.

מסכים אני, אם כן, כי בנסיבות אלה, במיוחד כאשר המתלוננת חטאה בעבר, אפילו על פי דבריה שלה, בתלונת- שווא, רשאים אנו להעריך מחדש את מהימנותה. מסקנתי היא, כי עדותה מותירה ספק ממשי באשר לנכונות הדברים שייחסה למערער. על כן, סבור גם אני,כי יש לזכותו מחמת הספק.

 

 

 

 

זכריה כספי,  שופט

סגן נשיא

 

 

כבוד השופט בנימין ארנון-

אני מסכים עם ההנמקה ועם התוצאה כפי שפורטו לעיל, על ידי חבריי הנכבדים כבוד השופטת נגה אהד, כבוד השופט זכריה כספי, סג"נ, אב"ד.

 

 

 

 

בנימין ארנון, שופט

 

 

 

על כן, הוחלט לקבל את הערעור ולזכות את המערער מחמת הספק.

 

 

ניתן והודע היום, ה' בתמוז תשס"ח, 8.7.08, במעמד ב"כ הצדדים והמערער. 

 

 

5129371

54678313

 

 

 

 

 

זכריה כספי, אב"ד

סגן נשיא

 

נגה אהד, שופטת

 

 

בנימין ארנון, שופט

 

 

זכריה כספי 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה