Reposition toolbarHomeExpand/Collapse
Home PageSign out

____________________________________________________________________________________________________

www.nevo.co.il

____________________________________________________________________________________________________

תפ (ב"ש) 17102-10-10  מדינת ישראל נ' קאיד אבן מאדי

____________________________________________________________________________________________________

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ת"פ 17102-10-10 מדינת ישראל נ' אבן מאדי

 

בפני

שופט אלון אינפלד

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד אבי ביטון, פמ"ד

המאשימה

נגד

קאיד אבן מאדי

ע"י ב"כ עו"ד יוסי לין

הנאשם

הכרעת דין

 

 

החלטתי לזכות את הנאשם ואלה נימוקי:

 

אישום ותשובה

1.       נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לעובד ציבור, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח וכן "שמירת לוחיות זיהוי".

°

2.       עפ"י כתב האישום היה המתלונן, אהוד אבוטבול, פקח בסיירת הירוקה. הוא התבקש ע"י אמנון מנחם, מפקח של משרד הפנים, לסייע לו בהדבקת צו הריסה על בית מסוים בישוב ביר הדאג'. השניים נסעו אל הישוב בבוקר יום 27.9.10, כאשר אהוד נוסע ברכב טנדר של הסיירת הירוקה ואחריו נסע אמנון. השניים אובטחו ע"י ניידת מג"ב שנסעה עימם.

3.       נטען בכתב האישום כי הנאשם נהג בג'יפ סופה שלוחיות הזיהוי שלה הוסרו, למרות שאין לו רישיון נהיגה. הוא התקרב עם הג'יפ מכיוון בית הספר אל השביל בו נהגו עובדי הציבור. נטען כי הנאשם הסיע את הג'יפ במהירות רבה, וכיוונו לעבר הטנדר של אהוד, על מנת להפריע לו במילוי תפקידו ולמנוע ממנו את ביצוע צו ההריסה. הנאשם התנגש בעוצמה עם חזית הג'יפ בדלת הקדמית שמאלית, סמוך למושב הנהג בו ישב אהוד, נסע אחורנית ונמלט. עוד נטען, כי כתוצאה ממעשה זה נגרמו למתלונן חבלות שונות כמפורט בכתב האישום.

4.       הנאשם, באמצעות סנגורו, הכחיש את זהותו כנהג הג'יפ. כן טען, כי לא הוכח שהתאונה נגרמה בכוונה על ידי הנוהג, יהא מי שיהא.

5.     

6.       --- סוף עמוד  1 ---

7.       מטעם התביעה העידו המפקח אמנון, הפקח אהוד (המתלונן), עופר ביליבוק רכז מודיעין, שמעון רוימי שהוא חוקר, יואב סוטיל אדריכל נוף אשר התלווה לאהוד בנסיעה, אמנון שריקר שערך מסדר זיהוי ליואב ושפרה בוכריס קצינת מג"ב, אשר נסעה ברכב יחד עם המפקח אמנון וגם חקרה את אהוד בחקירתו הראשונית. התביעה הגישה גם מסמכים שונים, מפות, שחזורים, צילומים ודו"חות מסדר זיהוי.

8.       הנאשם העיד לעצמו, והגיש את הודעות חלק מעדי התביעה וכן תמונות נוספות מזירת האירוע.

9.       במסגרת פסק הדין, התייחסתי רק לעדויות ולראיות הנדרשות לצורך ההכרעה בשאלה העיקרית שבמחלוקת. לפיכך, אין פירוט מלא של כל הראיות וכל העדויות, ככל שאלו לא נדרשו לעניין זה. 

שאלת הזיהוי

10.   השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא לגבי זיהוי הנאשם. האם אכן אותו נהג שהתנגש ברכב המתלונן היה הנאשם או שדבר זה לא הוכח במידה מספקת. עמדת המדינה היא כי זיהויו של הנאשם כנהג נובעת מכמה מקורות מצטברים. ראשית, המתלונן אהוד מעיד כי הוא הכיר את הנאשם מלפני אירוע זה ומזהה אותו בוודאות. על כך יש להוסיף את עדותם של המפקח אמנון וחברו של המתלונן יואב, שהיו במקום, תיארו את האירוע וזיהו את הנאשם במסדרי זיהוי תמונות. כן טוענת המדינה כי ישנה ראשית הודיה בדבריו של הנאשם בעימות, אשר מטבע הדברים מחזקת את הזיהוי. לכאורה ראיות שכאלה יכולות היו להיות ראיות מספיקות. עתה, יש לבחון נדבכים אלה אחד לאחד ולראות אם אכן הם נושאים את הנטל שעל התביעה להרים.

11.   יוקדם ויוער כי בעת בחינת העדויות בעניין הזיהוי, יש לשוות לנגד עינינו את עקרונות היסוד אותם תמצת השופט ח' כהן (כתוארו אז) בע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל פ"ד לב(2)729:

"ואולם, לענין המהימנות, לא הרי זיהויו של הנאשם על-ידי קרבן העבירה כהרי עדותו של מה שקרה לו, אפילו נצא מן ההנחה שהצד השווה שבהם הוא מהימנות המזהה והעד כדובר אמת. מהימנותו כדובר אמת מטביעה הן על עדות הזיהוי והן על עדות המעשה חותם של אמת סובייקטיבית ; אך עד שיוכל בית-משפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול), צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח-הדעת ולא מתוך מגבלות הזכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות. כשהמדובר הוא בסיפור מעשה מפי עד-דובר-אמת, והסיפור הוא הגיוני וסביר, אין מקום, בדרך-כלל, לחשוש לטעויות מעין אלו ; שאם לא תאמר כן, לא יהיה סוף לחיטוטים ולפלפולים פסיכולוגיים, וכל שיטת הראיות שלנו סופה להתמוטט. ואילו בזיהוי הנאשם על-ידי קרבן העבירה, כשאין ראיה אחרת הקושרת את הנאשם לעבירה, יש, בדרך-כלל, לחשוש מטעויות מעין אלו - לא משום שלענין זה נפגמה כהוא-זה מהימנותו של המזהה כדובר

--- סוף עמוד  2 ---

אמת, אלא אף- על-פי שלא נפגמה כלל. לפי מה שכתוב בספרים, הרי רובם ככולם של הזיהויים המוטעים שהביאו לידי הרשעתם של חפים מפשע, נעשו בתום-לב על-ידי עדי אמת : רק משום שהיו מהימנים על השופטים או המושבעים, האמינו להם גם לענין הזיהויים. חייבים אנו ללמוד את הלקח הפשוט ממשגים אשר כאלה שכבר נחשפו ונחקרו דיים - והוא שלענין זיהויו של הנאשם בידי קרבן העבירה, במהימנות המזהה לא סגי. ואולם אין צריך לומר שגם לענין זיהוי זה תנאי בל יעבור הוא, כנקודת מוצא, שהמזהה יהא מהימן על בית-המשפט כדובר אמת".

(ההדגשות נוספו – א"א).

 

12.         נמצא כי לצורך מתן משקל מרשיע לעדי זיהוי, תנאי כפול לפנינו. התנאי הראשון הוא כי העד מהימן לא פקפוק. התנאי השני הוא, שתהליך הזיהוי של העדות אינו כזה אשר מותיר מקום לספק, שמא בטחונו של העד המהימן, אינו מבוסס כל צרכו על מציאות אובייקטיבית. יאמר כבר עתה, כי מקום בו בעת הזיהוי הובעו ספקות לגבי הזיהוי, אך אלה התפוגגו לאחר מכן, שוב אין ליתן מבטחינו בביטחון העצמי של העד ללא הסבר טוב מאוד לשינוי שחל. זאת, אפילו עשה העד רושם מהימן, בעת עדותו בבית המשפט. יש מקום לחשש כי תהליך פסיכולוגי כלשהו גרם להעצמת הביטחון בזיהוי שכבר בוצע, מעבר לרמת הבטחון ה"אובייקטיבית" יותר שהובעה ברגע הזיהוי. למעשה, כאשר מדובר בזיהוי, עוצמת הביטחון בזיהוי כעוצמת החוליה החלשה בשרשרת, היינו רמת הביטחון הנמוכה ביותר שהביע העד בעניין זה, בכל שלבי החקירה והעדות. זאת, אלא אם נמצא הסבר משכנע ביותר המצדיק קבלה של הערכה אחרת שהביע העד, כגון מקרה בו בבית המשפט טוען לפתע כי אינו בטוח בזיהוי, ויש רגליים לסברא כי מדובר בעוינות מודעת לתביעה.

13.         כמובן שניתן גם לצרף מספר זיהויים שאינם וודאיים, או זיהויים של עדים שמהימנותם אינה מוחלטת. לעיתים הצירוף של מספר ראיות חלשות יכול להביא גם כן להסיר את כל הספקות, אך ללא עודת אחת מושלמת. אולם, במקרה דנן, אף הצירוף של העדויות בעלות המשקל החלקי, אינו מספיק כדי להסיר את הספקות.

המתלונן אהוד אבוטבול

14.         הודעתו הראשונה של המתלונן אהוד אבוטבול נגבתה בבוקר האירוע, ביום 27.9.10 (נ/3), בכתב ידה של פקד שפרה בוכריס. המתלונן מספר על נסיבות הנסיעה לכיוון ביר הדאג', כאשר בדרך הוא ראה רכב שחור שמתצפת עליהם ונהגו "מדווח" במכשיר הנייד. בשלב מסוים הוא ראה את ג'יפ הסופה מרחוק, ואז זו נעלמה מעיניו. לדבריו, כ-500 מ' לפני ההגעה ליעד, הגיח הג'יפ משמאלו, נגח בו וברח מערבה בפראות. אז התגודדו אנשים, בני משפחות אבו מאדי ואבו גרדוד מסביב, נאמר לו ע"י מאן דהוא שחבל שזה לא נגמר יותר גרוע.

15.         לענין הזיהוי, אמר אהוד כך "[ש.ת.] זה קרה כ"כ מהר, שלא הצלחתי להבחין במי מדובר, אך אוכל לזהות את הג'יפ. [ש.ת.] במידה ואראה תמונה של הנהג אנסה לזהות אותו".

16.      

17.         --- סוף עמוד  3 ---

18.         הודעתו ההבאה של אהוד ניתנה ביום 4.4.10 (נ/4). ההודעה מתחילה בכך שהחוקר מזכיר לאהוד כי אמר לחוקר שהוא יוכל לזהות את הנהג שנהג בג'יפ, והוא אף מכיר אותו. המתלונן התבקש להסביר את הדברים והשיב, "ביום האירוע אני נפגעתי. הפנים והדמות של מי שנהג בג'יפ היו מוכרות לי, לא זכרתי את שמו של הבחור ומה גם שנלקחה ממני עדות מיד לאחר התאונה והייתי פצוע אז השם באותו רגע לא עלה לי בראש. ורק לאחר מכן נזכרתי שבחודש נובמבר 2007 היתה לי סיטואציה דומה להדבקת צווים בביר הדאג', באותו מתחם של המשפחה הנ"ל, ביחד עם משטרת ישראל, ובמהלכה הצעיר שפגע בי עם הג'יפ באירוע האחרון איים לפגוע בי עם מוט ברזל כשהשוטרים היו לידי והוא נעצר באותו זמן, אני הגשתי תלונה נגדו ביום הארוע, וזה אותו בחור שניגח אותי עם הרכב ב-27.9.10."

19.         בהמשך אותה הודעה מבהיר המתלונן אהוד, כי הוא נפגש עם אותו פוגע משנת 2007 כ-10 פעמים מאז האירוע ב-2007, אלא שלא זכר את שמו ביום שבו ננגח, לכן, ערך בדיקה כדי להוציא את פרטיו ופרטיו היו פרטי הנאשם.  לדבריו, גילה את הפרטים שלו כבר בשעות הערב של יום השבת, 2.10.10, והתקשר לשוטר עופר ביליבוק למסור את הפרטים, אך זה אמר לו "אל תגיד, אין צורך".

20.         החוקר עימת את המתלונן עם ההודעה הקודמת שלו, בה אמר שינסה לזהות את הנהג, ושאל לאיזה נהג התכוון בהודעתו הקודמת. המתלונן השיב "התכוונתי לרוכב אופנוע שאיים עליי אותו (יום – א.א), אולי אני יכול לזהו(ת), אבל לא בטוח." יש לציין כי פירוש זה, מלבד העובדה שהאהוד בעצמו חוזר בו ממנו, כמפורט להלן, נשללת על ידי גובת העדות הראשונה (הקצינה שפרה) וזאת בגיחוך של ממש (עמוד 82 לפרוטוקול).

21.         הודעתו השלישית של המתלונן עסקה בנושא תיאור התאונה וכוונת הפוגע, ואינה נוגעת לשאלת הזיהוי. נערך גם עימות בין המתלונן והנאשם, (סומן ת/10 וגם נ/7). שם חזר המתלונן על סיפורו בקצרה, והטיח בנאשם כי הוא ראה אותו נוהג בג'יפ "אני ראיתי אותך בעיניים, אתה הסתכלת, היה לך רצח בעיניים ...". על כך השיב הנאשם "זה לא אני, אני לא יודע שום דבר על הדבר הזה, זה לא בכוונה". 

22.       גרסתו של המתלונן בביהמ"ש מפורטת מאוד. הוא מתאר את מטרת הנסיעה, את ההגעה לאותו ישוב, את הרכב השחור בו הרים מאן דהוא טלפון שהוא זיהה כהתראה. אז מספר כי הגיע עם הרכב לאזור של סוללת עפר, קרוב לפיצול דרכים, "חברי יואב צועק להיזהר, ואני מסיט את המבט שמאלה לכיוון דרום ... ומדרום לי מגיח רכב הסופה ומדובר בחולות טובעניים באזור ... הוא מגיח במהירות ואני מספיק לראות את האדם, שמו של האדם לא חשבתי עליו באותו רגע, לא ידעתי מי האדם, הספקתי לתת גז ולשבור הגה ימינה ... והוא פשוט, ראיתי את המבט, וזה מבט לפגוע ולא מבט תמוה, מבט של לפגוע, לבוא ולהיכנס. הוא נכנס בי למרות שהיו לו מס' מקומות לברוח מהם. אני נפגעתי בדלת שלי ... אני קיבלתי מכה בצד שמאל של הגוף ... ואני מעריך שדקות ספורות אחרי הגיעו כל המשפחה

23.         --- סוף עמוד  4 ---

24.         שלו, אבא שלו והדודים שלו. היה שם בחור עם אופנוע ... ואמר לי 'מגיע לך ואתה מלשין, ואתה מביא את אמנון ומלשין לו, ומגיע לך ככה' ... " (עמ' 21-22 לפרוטוקול).  

25.         במסגרת החקירה הנגדית נשאל המתלונן אהוד אודות הודעתו הראשונה, היכן אמר שהוא מכיר את הנהג, המתלונן השיב כי הדבר בא לידי ביטוי במילים "ובמידה ואראה תמונה של הנהג אנסה לזהות אותו", המתלונן הדגיש כי הכוונה היא לנהג הג'יפ. לשאלת הסנגור מדוע הניסוח כ"כ מהוסס אם הוא מכיר את הנהג, השיב "כשראיתי אותו בתחנה ישר קפצה לי התמונה, וכשראיתי את התמונה ישר קפצה לי, וזה הוא" (עמ' 29). המתלונן הבהיר שלא זכר את שמו של הנאשם בעת האירוע. לשאלת הסנגור מדוע אמר בחקירתו השנייה כי אותו משפט, שנמסר לשפרה בהודעתו הראשונה, מתייחס לנהג האופנוע המאיים, הסביר כי המשפט בהודעתו הראשונה אכן מתייחסת לנהג הג'יפ ומה שמסר לחוקר לגבי האופנוע היה אודות השאלה מי איים עליו.

26.         הסנגור שאל את המתלונן הרי לפי גרסתו הוא מכיר את הנאשם בצורה טובה, שכן ישב עם אביו מס' פעמים לשתות תה, כיצד זה היה צריך תמונה על מנת לזהות. המתלונן הסביר שהוא לא זכר את השם (עמ' 29). הסנגור שאל את המתלונן אודות סתירה בדבריו, כאשר מצד אחד אמר שבדק בדו"חות קודמים שלו כדי לברר את זהות הפוגע, אך מצד שני הוא מסר לאמנון כי התקשרו אליו אנשים ומהם קיבל את השם. המתלונן השיב "התקשרו אליי אנשים, קיבלתי את השם של הבן אדם. עשיתי בדיקה בדו"חות שלי, בהיסטוריה, וקיבלתי על הבן אדם את המידע". המתלונן המשיך והסביר כי מדובר בדו"חות מעקב הנמצאים אצלו בעבודה. הוא אישר כי מסר לחוקר שגילה את שמו של הנאשם ביום 2.10.10, ולשאלת הסנגור אם קודם לכן לא ידע כלל מי פגע בו, השיב "אני ידעתי את הפנים, אבל לא ידעתי את השם שלו. עד שלא ראיתי אותו לא זכרתי את השם". ולגבי זמן ראיית הפנים, הבהיר כי ראה את התמונה בחקירה במשטרה.

הערכת עדותו של המתלונן

27.       רצף הדברים האמורים לעיל מלמד כי לא ניתן לסמוך על זיהוי זה של המתלונן כלל וכלל. ספק אם יש לדבריו של המתלונן אפילו ערך קל ומצטבר לראיות אחרות. ראשית, ככל שניתן להבין גרסה אחידה פחות או יותר מתוך דביר המתלונן, הוא ראה את הנהג, לא ידע מי הוא, אך זיהה את הפנים מאיזה מקום (למרות שנרשם דבר הפוך בהודעתו הראשונה – היינו שלא הבחין בנהג, אולם אם יראו לו תמונה של האדם שידוע שהוא הנהג ינסה לזהות מי זה). אחר כך קיבל את השם ממקורות עלומים בכפר, בדק את רישומיו, מצא את הנאשם כמי שכבר נתקל בו, נזכר כי אכן זהו האדם ואז הודיע לחוקר, וזיהה את התמונה היחידה שהוצגה לו בביטחון מלא. למותר לציין כי זה אינו זיהוי ראוי, אפילו גרסתו תתקבל. שכן, הוא נעזר באחרים לקשר בין הנהג הפוגע לבין זכרונו אודות אדם שהוא מכיר, ואז הוא קישר את מראה הנהג לאותו אדם שהוא מכיר. אין לדעת אם הקליטה המטושטשת של מראה פני הנהג

28.         --- סוף עמוד  5 ---

29.         לא "התלבשה" על הזיכרון של הנאשם המוכר לו, רק לאחר שנמסר לו השם. לא ניתן לסמוך על תהליך כזה, אפילו הייתי בטוח בתום ליבו של המתלונן.

30.         אולם, אין אנו מגיעים לבחינה של הזיהוי בהנחה שגרסתו של המתלונן מתקבלת, שכן  גרסאותיו של המתלונן סותרות בעליל זו את זו. הרי, שאלת הזיהוי של הפוגע היא שאלה שעלתה במהלך ההודעה הראשונה. המתלונן בעצמו הוא איש אכיפת חוק, אין זה סביר שהוא ישיב אודות פנים המוכרות לו "לא הצלחתי להבחין במי מדובר אך אוכל לזהות את הג'יפ ... במידה ואראה תמונה של הנהג אנסה לזהות אותו" (נ/3 ש' 21). לפי גרסתו של המתלונן בביהמ"ש, צריך היה לומר לחוקרת "אני מכיר את הבחור, אני מכיר את אביו, אני יודע איפה אביו גר, איני זוכר כרגע את השם, אברר ואחזור אלייך". או לכל הפחות "הפנים מוכרות לי, אנסה להיזכר מאיפה אני מכיר אותו".

31.         התובע מבקש להאמין לטענתו של המתלונן, לפיה לא אמר דברים ברורים בהקשר זה משום שהיה פצוע ומבולבל. קשה לקבל את העמדה הזו של התובע. אין זה נכון לקבל סברה דחוקה על מנת לתרץ אי התאמה בגרסתו של עד תביעה. זאת במיוחד כאשר ישנם קשיים נוספים כמפורט להלן.

32.         הקשיים הנוספים בגרסת המתלונן באים לידי ביטוי בכך שבהודעתו השנייה, נ/4, הוא נתן הסבר בלתי מתקבל על הדעת, למשפט הנ"ל מתוך נ/3, כאמור לעיל, דבר שאינו מתיישב עם ההקשר. תמיהה נוספת היא לגבי הפערים בין גרסתו בנ/4 אודות דרך מציאת פרטיו של הנאשם, לבין הדברים הנוספים שעלו בביהמ"ש. בנ/4 טען שאמנם לא זכר את שמו של הפוגע, אך זכר את פניו, ולאחר מכן נזכר כי מדובר באותו אדם עימו היה לו עימות בשנת 2007. אז, בדק את פרטי האירוע בשנת 2007 והעלה את פרטי הנאשם. אולם, מעדותו של המפקח אמנון (עמ' 12) עולה שלא כך היה סדר הדברים. לדבריו, "קיבלנו דיווח ממי שמכיר את האיש ואת השם. לא זוכר את השם. לא יודע מי זה שדיווח לנו" לשאלת הסנגור אישר כי אחד הבדואים התקשר, ואמר לאהוד מי הוא הפוגע, ואז אהוד העביר את הדיווח למשטרה.

33.         תמיהה נוספת, בהקשר זה, יש בדברי המתלונן בטענתו כי שוחח עם רכז מודיעין עפר ביליבוק, ביום2.10.10, וזה רצה לקבל ממנו אך ורק פרטים לגבי הג'יפ, אך לא היה מוכן לשמוע ממנו פרטים על זהות הנהג (נ/4 ש' 17 וכן פרוטוקול בעמ' 31), דבר הנשלל חד משמעית על ידי קצין המודיעין עצמו (עמוד 45 לפרוטוקול). 

34.       המתלונן אהוד נשאל בחקירה הנגדית האם מישהו אמר לו בין הפגיעה לבין החקירה במשטרה עם העימות כי מדובר בנאשם, והמתלונן השיב בתחילה "לא" (עמ' 28 ש' 16). רק כאשר עימת אותו הסנגור עם דבריו של המפקח אמנון, לפיהם התקבל מידע שהועבר למשטרה, השיב "אנשים שנותנים לי מידעים מהישוב אבל אני לא מתייחס לזה. אמרו לי את השם של הבן אדם והמשפחה וודאי ולא התייחסתי ונתתי למשטרה לעשות את העבודה שלה." המתלונן ניסה ליישב את שתי הגרסאות בעמ' 31, באומרו "התקשרו אליי אנשים, קיבלתי את השם של הבן אדם. עשיתי בדיקה בדו"חות שלי, בהסטוריה וקיבלתי על הבן

35.         --- סוף עמוד  6 ---

36.         אדם את המידע." המדובר בגרסאות סותרות, שאינן מתיישבות זו עם זו. מטרידה במיוחד ההכחשה הראשונית בחקירה הנגדית אודות קבלת מידע מודיעיני ואז החזרה מאמרה זו.

37.         צפייה בסרט העימות (מתוך ת/6) בין המתלונן לנאשם מלמד על כך שהמתלונן מתבטא ביטחון עצמי רב, אך לכאורה טוען באופן חד משמעי כי מכיר את הנאשם היטב היטב. רמת היכרות כזו מקשה עד מאוד על האפשרות להאמין כי אכן הנהג נראה היטב על ידי המתלונן, ובכל זאת נרשמו הדברים כפי שנרשמו בהודעתו הראשונה, נ/3. לניתוח מפורט יותר של דו"ח העימות ראו להלן בקשר ל"ראשית הודייה" שלכאורה נשמעת שם.   

38.         ייתכן, שניתן, בדוחק, להסביר את הסתירות ואת התמיהות, כפי שניסה לעשות התובע, או באופן אחר. לפיכך מובן ומובהר שאין בפסק דין זה חלילה ממצא נגד המתלונן, שהוא בעצמו איש אכיפת חוק ותיק, אשר לא היה צד להליך ולא ניתנה לו הזדמנות לסכם ולהסביר את התמיהות מהצד שלו. אולם, כאמור, מבלי לומר דבר על האדם, לא ראויה העדות, כפי שזו נתקבלה בבית המשפט לסמוך עליה ממצא במשפט פלילי לחובת נאשם.

39.         סיכומו של דבר, לא מצאתי שראוי לבסס ממצאים במשפט פלילי על עדותו של המתלונן, נוכח הסתירות הרבות, בוודאי לעניין הזיהוי. יוער כבר עתה כי אף לשאלה השנייה השנויה במחלוקת יהיה לגרסת המתלונן משקל נמוך. אם כי, כפי שיפורט בהמשך, נוכח התאמת הדברים לעדים שעדותם מתקבלת ולהודעתו הראשונה במשטרה, יש לדבריו לגבי אופן גרימת התאונה, בכל זאת, משקל מסוים.

יואב סוטיל

40.         התובע בסיכומיו שם דגש על הזיהוי של חברו של המתלונן, האדריכל יואב סוטיל, אשר התלווה למתלונן לאותו יום למטרת טיול. יואב מספר כי נסע ברכבו של המתלונן אהוד וישב ליד הנהג. לדבריו ראה את אותו רכב שחור בצד הדרך כאשר הנהג מדבר בטלפון ומזהיר. יואב מתאר את המקום שאליו הגיעו בצמוד לסוללה בדרך עפר בתוך הישוב קרוב לבית הספר. לדבריו ראה רכב בא במהירות מכיוון "דרך העפר מלמעלה" הוא צעק למתלונן "הוא נכנס בנו" ואז המתלונן "שבר ימינה" והרכב התנגש בדלת של הנהג, המתלונן אהוד.

41.         יואב ממשיך ומספר " כשאני ראיתי את ההבעה שלו כאילו במכוון, אני נבהלתי מאוד כי לא ציפיתי לזה...המבט שלו הסתכל עלינו כבמבט רצח קר והוא נכנס בכל הכוח" ( עמוד 58). יואב מספר כי האיץ בחברו המתלונן לרדוף אחר הפוגע אלא שחברו כבר היה פצוע ולא יכול היה לזוז. "לשאלתך מה סוג הרכב שפגע אני משיב סופה צבאית פתוחה. לפחות הצבע היה צבאי..." ( שם).

42.       לעניין הזיהוי, יואב זיהה את הנאשם במסדר זיהוי. דו"ח מסדר זה סומן ת/15. במסמך זה נרשם "זה הבחור שנסע במהירות ונכנס בדלת וראיתי את פניו". לשאלות הסנגור בשולי ת/15 נרשם כי העד התלבט בין תמונה מס' 8 לבין תמונה מס' 6 ולבסוף בחר בתמונה מס' 6. העד הסביר שם " ההתלבטות הייתה בגלל גודל העיניים אבל בתמונה 6 שראיתי אותו זה

43.         --- סוף עמוד  7 ---

44.         היה תווי הפנים הרזים יותר והאוזניים אותו הדבר והגבות מלאות ושיער יותר מלא למעלה ויותר קצוץ למטה אבל זה מס' 6." 

45.         מסדר זיהוי זה, לעצמו יכול, כמובן, לשמש כראיה מרכזית אף אם היא אינה חזקה מספיק כדי לשמש ראיה בלעדית לזיהוי. הסיבה לכך שהמסדר אינו משכנע לגמרי הוא דווקא רמת הפירוט המאוד מדויקת של הרכיבים החזותיים. זו, יוצרת תחושה קצת לא נוחה של רשימת מכולת של רכיבים. יוזכר כי מדובר במי שראה את הנהג הפוגע לרגע קט והייתי מצפה לנוסח אינטואיטיבי יותר של סיבת הזיהוי, חאידך גיסא, בשיך לב לכך שמדובר במי שמקצועו בפרטים חזותיים, הרי שהדברים בוודאי אינם מופרכים לגמרי. מכל מקום, כאמור, מסדר זיהוי זה, לעצמו, לכאורה, יכול היה להיות בעל משקל משמעותי מאוד, למרות היסוס בתחילת הזיהוי. זאת, אם אין שום ספק ביחס למשקל העדות בכללותה, אלא שלא כך הם פני הדברים, כפי שיוסבר בהמשך.

46.         אני מסכים עם הסנגור כי בהמשך עדותו של יואב עלו מספר תמיהות. ראשית, ההסבר של ההיסוס בין שתי התמונות היה מפורט יותר וסיום התיאור, בעמוד 59 לפרוטוקול במילים "אני בחרתי בתמונה הנכונה" מעט מטרידים. יש בניסוח זה רמיזה לחוסר ביטחון וכי האישור בדיעבד כי מדובר בבחירה "נכונה" איששה את הביטחון בזיהוי. זאת, למרות הטענה המיידית בהמשך הפרוטוקול לביטחון מלא בזיהוי. יש לציין כי הצורך של העד באישור החוקר בוא לידי ביטוי גם בנוסחים בהם העיד בעמוד 65 לפרוטוקול. 

47.         העד טען בחקירתו הנגדית כי מיד לאחר האירוע היה בטוח ביכולתו לזהות את העד במסדר זיהוי (עמ' 60). התמיהה בהקשר זה היא כיצד הדבר לא בא לידי ביטוי ולו באמירה כלשהי לקצינה שהייתה באירוע וחקרה את המתלונן מיד לאחר האירוע. טענתו בחקירה הנגדית, היא כי כל הנסיעה למשטרה דיברו הוא ואהוד ביניהם על המקרה, אך שאלת זיהויו של הנהג לא עלתה, ואפילו לא שאלת זהותו. יואב טען כי לא שאל את אהוד אם הוא מכיר את הפוגע, או אם יצליח לברר מי הוא (עמוד 63). הטענה עצמה מעט תמוהה מה גם שהעד פתאום בסוף עדותו סתר עצמו בעניין זה וטען כי כן דיבר עם אהוד על מראהו של הנהג (עמוד 72). אמנם אין מדובר בתמיהה גדולה, ולו הייתה זו הבעיה היחידה לא היה בדבר כדי לפסול עדותו של עד זה, אך זוהי תמיהה קטנה המצטרפת לאחרות. בהקשר זה מן הראוי לציין תמיהה קטנה נוספת העולה בחקירה הנגדית לגבי מספר השאלה אם פגש או לא פגש את אמנון מאז האירוע (ראו בחקירה נגדית עמוד 64). אף תמיהה זו אינה בעלת משקל גדול, אך היא מצטרפת להפחית עוד מעט ממשקל עדותו של יואב.

48.       לעניין הביטחון של יואב בזיהוי, צודק הסנגור שיש מקום לזהירות, נוכח ההתפתחות בגרסה בעניין זיהוי הרכב. בעת השחזור עם החוקר, אמר יואב "לא יודע אם זה היה רכב סופה אבל מה שבטוח שזה רכב צבאי גנוב". לפי הניסוח שלו עצמו, כאשר עומת עם האמירה בחקירה הנגדית, "אמרתי בהיסוס כזה, כן או לא אני בספק". אולם, למרות שהיה בספק בעת שביצע את השחזור, הדבר לא הפריע לו לומר בעדותו "קודם כל אני בפלס"ר ואני יודע מה זה רכב

49.         --- סוף עמוד  8 ---

50.         צבאי ומה זה סופה ואני בטוח שזה היה סופה" (כל הציטוטים עמ' 61). אמירה זו ואמירות נוספות בפרוטוקול, מלמדות שהוא מאוד בטוח בדבר, שלגביו היה לו קודם ספק.

51.         בנסיבות כאלה, כאשר יש בתחילה הבעה של ספק ולאחר מכן הבעה של בטחון בזיהוי, יש חשש כי נוצר תהליך לא מודע של שכנוע עצמי, וכך נולד "ביטחון" במקום ה"ספק" ללא נתונים שהתחדשו וללא כל סיבה נראית לעין להתחזקות הביטחון, למעט תהליך פסיכולוגי, שטיבו אינו ברור. ההסבר שלו היה "אני אומר מה שאני ראיתי ואני מחזק את מה שהתמונה מתבהרת. עם הזמן יותר מתבהרת ואני משוכנע שזה מה שראיתי" (עמ' 62). השאלה היא כמובן אם התבהרות לאחר זמן, של תמונה שהייתה מעורפלת, נובעת באמת מהתבהרות אובייקטיבית של הזיכרון, או "ליטוש" לא מודע של הזיכרון הנובע מהיכרות עם רכב "סופה" ממקומות אחרים, ולא ממה שנקלט באירוע עצמו. 

52.         נמצאנו למדים מזיהוי סוג הרכב, כי לגבי יואב הבעת ביטחון לאחר זמן, אינה מלמדת על ביטחון אמיתי בתחילת הדרך, ואינה בהכרח מלמדת כי הביטחון העצמי בדבר הזיהוי בסוף הדרך, נכונה, ולא מושפעת מנתונים שאינם רלוונטיים, כגון עצם הבחירה, או הבנתו כי החוקר אישר לו שבחר "נכון". יש מקום לתהות, לו היה מבין מהחוקר ששגה, האם לא היה אומר משהו כמו "באמת התלבטתי ולא הייתי בטוח"?

53.         מעבר לעניין הרכב, צודק הסנגור כי העד עמד בעקשנות על פרטים בלתי נכונים נוספים. כך לדוגמא, עמד על כך שמסדר הזיהוי שנערך לו, נערך בתמונות שהיו מפוזרות על השולחן (עמוד 65 לפרוטוקול). זאת, למרות שעורך המסדר, אמנון שריקר, העיד חד משמעית כי "זה לא נכון. אין הליך כזה.... אין במשרד שלי אפשרות להראות תמונות מודפסות" (עמוד 77). הוא גם שלל את הטענה כי אמר למזהה כי מדובר בזיהוי "נכון", אם כי אמר את השם של המזוהה, והסביר כי כך הוא חייב לעשות. הוא גם אישר כי העד התלבט בין שתי תמונות.

54.         עדות זו של עורך המסדר מעלה קושי. שכן, המדובר בנתונים נוספים אשר יואב מעיד עליהם בביטחון גמור, ללא כל פקפוק, ומתברר כי הם שגויים. יודגש, כי אין בעצם העובדה שהעד טועה בפרט זה או אחר בזיכרונו כדי לשלול את כל עדותו. הרי בסוף המסדר התמונות הודפסו על נייר והעד חתם, ומובנת הטעות שעשה. לא הטעות היא המטרידה, אלא הביטחון הרב שמפגין העד לגבי פרט שגוי. כמובן, אין בעובדה שעד מביע ביטחון עצמי רב מאוד מקום שתחילה היה ספק, כדי לשלול את כל עדותו. אולם, ככל שמתרבים הדברים עליהם הוא מעיד בביטחון גמור, אשר מתברר שאינם נכונים, או שהיו ספקות בתחילה, הרי שערך הטענה שלו בדבר וודאות ובטחון יורד, יחד עם משקל עדותו בכלל.

55.       כך, לו היה העד אומר, לשאלת הסנגור, כי ייתכן שזכרונו מטעה אותו, ואולי מסדר הזיהוי לא בתמונות על השולחן אלא בהצגתם במסמך המחשב, ניתן היה להעריך אחרת דברים אחרים שהוא אומר בביטחון. אולם, עתה, שמתברר כי העד טוען בביטחון גם דברים שלא היה בטוח בהם בתחילה (סוג הרכב) וגם דברים שגויים ממש (אופן ביצוע המסדר). הרי אין לדעת עתה

56.         --- סוף עמוד  9 ---

57.         כיצד להעריך את הביטחון שלו בשלב השני של המסדר, לאחר שהתלבט בשלב הראשון. אולי בטחון זה, אינו אלא אותו בטחון מופרז, כמו הדברים האחרים בהם הוא שוגה?

58.         כאמור, קושי נוסף הוא בכך שהעד זכר בבירור כי החוקר אמר לו לאחר המסדר כי הוא צודק. מעבר לכך שזה אינו נכון לפי עורך המסדר, והדבר מלמד על חוסר בטחון בשלב הראשון, הדבר מעורר בכל זאת גם צל של חשד, שמא העד שמע את השם של הנאשם לפני מסדר הזיהוי, מפי המתלונן, וכך זכר את השם כאישור שבחר את התמונה הנכונה. זו סברא רחוקה, אך יש בה גם כן כדי להפחית עוד מעט ממשקל העדות.

סיכום הערכת עדותו של יואב

59.         עולה מכל האמור, שיש לעדותו של יואב ולמסדר הזיהוי משקל לחובתו הנאשם, למרות כמה תמיהות. עדות זו אינה חסרת משקל כמעט לגמרי כמו עדותו של אהוד. לעניין הזיהוי, העובדה שעד מהסס לרגע בעת מסדר הזיהוי, אך לאחר מכן מסביר ההיסוס ומעיד בביטחון, אינה שוללת את ערך המסדר. אולם, תנאי הוא שבית המשפט ישתכנע כי יש הסבר לצבירת הביטחון, ובית המשפט יכול לשים מבטחו בתחושת הביטחון של העד. כאן מוכח הדבר כי העד העיד בביטחון על דברים שהם שגויים או שהיו אצלו תחילה בספק והפכו בטוחים ללא הסבר. מכאן שלא ניתן לבטוח בביטחונו של העד ונותר ספק מוחשי ביחס למידת למשקל האמיתי של הזיהוי במסדר הזיהוי. לפיכך, עדות זו בעלת משקל לחובת הנאשם, אך רחוקה מלהיות עדות זיהוי יחידה שניתן לסמוך עליה לעצמה להרשעה, אפילו לשיטת הפוסקים שניתן לסמוך על עדות זיהוי יחידה ללא תמיכה ראייתית (ראו לאחרונה ע"פ 2957/10 שחאדה נ' מדינת ישראל מיום 30.5.12).

אמנון מנחם המפקח

60.         העדות הראשונה במשפט הייתה עדותו של אמנון מנחם המפקח מטעם משרד הפנים, אשר יזם את הכניסה לביר הדאג' לצורך הדבקת מסמכים משפטיים על מבנה בלתי חוקי. בהודעתו הראשונה במשטרה (נ/1) הסביר את הרקע לכניסה ליישוב וכן סיפר על התאונה "ראיתי לפתע ג'יפ סופה בצבע אפור חום ללא לוחיות רישוי בא במהירות מאחורי סככה ופוגע ברכב של אהוד אבוטבול בעצמה בצד השמאלי של הרכב ואז נסע לאחור וברח, תוך כחצי דקה עד דקה התאספו סביבנו כמה רכבים ואופנוע וחסמו לנו את הדרך וחלק איימו עלינו...".

61.       לעניין נהג הג'יפ סיפר "ראיתי אותו חלקית מצד ימין... אני חושב שאני יכול לזהות אותו". אז נערך לעד מסדר זיהוי תמונות (ת/1). הוא הצביע על תמונת הנאשם ונרשם מפיו כך "זה הבחור שלדעתי פגע בנו ואני ראיתי את חלקו הימני של הפנים והוא דומה פחות (או) יותר".  כאשר נשאל בהודעה משלימה (נ/2) מה גרם לו להתלבט במסדר הזיהוי השיב "היות ולא

62.         --- סוף עמוד  10 ---

63.         ראיתי את הפנים בצורה מדוקדקת התלבטתי בינו לבין תמונה מספר 6 אבל בסופו של דבר זיהיתי את תמונה מספר 3 וזה הבחור שסיפרתי עליו בעדות".

64.         בעת עדותו בבית המשפט, אמר העד, בהתייחס לנאשם "האדם שיושב פה מולי". התובע סבור שיש לכך ערך, אולם, כידוע, זיהוי באולם בית המשפט, כאשר אין בקהל אפשרויות קרובות אחרות, ולאחר מסדר זיהוי תמונות, הוא בעל ערך אפסי. מכל מקום, לעניין הזיהוי, הסביר העד שהוא לא ראה הבחין היטב בתווים של הנהג ברגע הפגיעה, אולם, כאשר הנהג הפוגע נסע לאחור "הפנים שלו היו ברורות פחות או יותר" (עמ' 10). העד אמר בבית המשפט גם תחילה כי בעת מסדר הזיהוי היה בטוח בזיהוי (עמ' 12 ש' 14 ועמ' 13 ש' 23). הוא הסביר כי התלבט בין שתי תמונות אבל כאשר התעמק, ולא הוגבל בזמן, אז הצביע על תמונה מס' 3 (הנאשם) ואמר למשטרה כי הוא בטוח (עמ' 13 שורות 25-28).

65.         הסנגור בחקירה הנגדית המשיך ועימת את העד עם הדברים שנרשמו מפיו במשטרה, כאמור לעיל, היינו שהדמיון הוא "פחות או יותר" והמסקנה היא "לדעתי" והעד עמד על כך שאמר לעורך מסדר הזיהוי וכן לסנגור שהיה במקום כי הוא בטוח בזיהוי.

66.         אני מסכים עם הסנגור כי אף לגבי עד זה, יש מקום לחשש כי בטחונו בזיהוי התגבר לאחר מעשה. הדברים שנרשמו מפיו בעת מסדר הזיהוי מבטאים בבירור חוסר בטחון בתוצאה. קשה לפרש אחרת את המשפט "זה הבחור שלדעתי פגע בנו ואני ראיתי את חלקו הימני של הפנים והוא דומה פחות (או) יותר". נכון שביטחונו התגבר מעט כאשר נחקר ומסר את ההודעה נ/2, מיד אחר הזיהוי, ועוד יותר בהגיעו לבית המשפט. אולם, איני רואה סיבה שלא לייחס את שינוי רמת הוודאות, לשינוי פנימי בביטחון העצמי, שאינו מלמד בהכרח על שינוי אובייקטיבי ברמת הביטחון בזיהוי עצמו. אמנם, כאן אין אינדיקציות לשינויים נוספים ברמת הביטחון, כמו אצל העד יואב סוטיל, אך כאן לכתחילה, בעת המסדר עצמו, נרשם זיהוי בעל ערך נמוך יחסית, כאמור.

67.         אציין כי לעניין מהימנות, לא מצאתי סתירות של ממש או קשיים אמיתיים בעדותו של אמנון. הוא העיד בצורה גלויה על תהליך הגילוי של הדברים, לרבות קיום מקורות מידע מודיעיניים למיניהם, אשר אמנון כלל לא טרח לספר עליהם במשטרה או בבית המשפט עד שעומת עם העובדה כי הדבר ידוע. גרסתו לגבי האירוע הייתה בסך הכול עקבית, כמו גם לגבי זווית הראייה של הנהג. אכן, יש סתירות מסוימות בין עדותו לעדות האחרים, יש תמיהה מסוימת כיצד זה לא נגבתה עדותו מיד על ידי שפרה, או לפחות נרשם מזכר כי הוא חושב שהוא יכול לזהות. אולם, התיאור של שפרה את שיחתם בדרך אל נקודת המשטרה (עמוד 81-82), מתקבל על הדעת, ואין לראות בכך תמיהה מספקת כדי לפגום במהימנות. סיכומו של דבר, איני מוצא בסתירות והתמיהות די כדי לפגום במהימנותו של העד. הקושי הוא אך ורק בהתגברות הביטחון העצמי בזיהוי, המחייב את בית המשפט להיזהר, פן מדובר בזיהוי שגוי של עד תמים. 

68.      

69.         --- סוף עמוד  11 ---

70.         בהקשר זה ציין התובע בסיכומיו שיש לראות את ניסוחיו הממעטים של העד בעת מסדר הזיהוי כביטוי למהימנותו. היינו זהירות של העד לא לומר דבר שאינו בטוח בו, במיוחד כאשר הוא הליך חקירתי. אני מסכים עם התובע בנקודה זו. יש לזכור כי המפקח הוא גם כן איש אכיפת חוק, אשר יזם את כל הכניסה לביר הדאג'. במהלך עדותו ואך בהודעותיו עולה כי הוא פועל תדיר בסביבה עוינת. אף הסנגור טען לחוסר מהימנותו בחצי פה. מכאן, שלגבי עד זה יש מקום לממצא מהימנות חיובי.

71.         יחד עם זאת, מידת הביטחון בזיהוי של העד כמידת הביטחון בחוליה החלשה בשרשרת. לפיכך, למרות שכן שוכנעתי במהימנות של העד הזה, לא שוכנעתי שניתן לייחס לזיהוי שזיהה העד משקל יותר מאשר מה שאמר בעת מסדר הזיהוי בנוכחות עורך המסדר והסנגור. משמע, מדובר במי שדומה "פחות או יותר", כאשר העד מעריך שזה האדם, אך אינו בטוח. יש משקל לזיהוי זה, אך אין משקלו מספיק כדי לבסס הרשעה בפלילים, רחוק מכך.

חיזוק הזיהוי מדברי הנאשם

72.         התובע מוצא חיזוק לעמדת התביעה, בדברי הנאשם. זאת, בשני הקשרים. האחד התרשמות של חוסר מהימנות בעדותו, והשני בהקשר לאמירה בעת העימות עם המתלונן, אשר התובע מוצא בה "ראשית הודיה".

73.         הנאשם העיד כי לא קשור לאירוע ולא הוא הנהג. הוא סיפר כי נחקר והכחיש. לדבריו באותה עת לא עבד ולא למד. הוא סיפר כי התעמת עם אחד מעדי התביעה אך בכעסו בעת החקירה סירב להתעמת עם אחרים.

74.         לעניין המהימנות, אני מסכים עם התובע כי הנאשם לא עשה רושם חיובי ומהימן באופן מיוחד. אולם, קשה לומר כי נמצאו ממצאים משמעותיים לחובתו מתוך עדותו. הוא סתר עצמו בשאלה אם עובד, כאשר השיב תחילה שלא ואז כאשר נשאל מה עשה ביום ראשון שבוע שעבר, השיב שהיה בעבודה.

75.         ממילא, הוא זכר היכן היה שבוע לפני עדותו, בעוד שבעת חקירתו במשטרה, שבוע לאחר המעשה, לא יכול היה לשחזר את מעשיו בעת העבירה. אם כי, יש לציין שאינו דומה מי שעובד למי שאינו עובד בהקשר זה, ומי שחי חיי בטלה, אכן עלול להתקשות לזכור מה סוג הבטלה ממנה נהנה שבוע קודם, בניגוד למי שיודע שהוא עובד כל יום.

76.         התובע הצביע על כך שלמרות ההאשמה החמורה המוטחת בו, לא מצא הנאשם לנכון לשחזר את מהלכיו בעת כניסת השיירה לביר הדאג', ולו באמצעות חברים או בני משפחה. אני מסכים שאף לעניין זה יש משקל מה לחובתו.

77.       לסיכום, יש אינדיקציות לחוסר מהימנות בעדות ובחקירה, אך אין להגזים במשקלן. אין מדובר בשקרים בוטים, כגון אליבי שהופרך. אין מדובר בריבוי של שקרים המעורר מסקנה חד משמעית כי לנאשם יש סיבה מיוחדת לשקר, באופן שיש בו לחזק את עדויות התביעה.

78.         --- סוף עמוד  12 ---

79.         אכן, לו ראיות התביעה היו טובות באמת, לא הייתה עדות זו עומדת כנגדן לעורר ספק. אולם, מקום שראיות התביעה עצמן צריכות חיזוק, לא נכון לראות בעדות זו משום חיזוק לראיות התביעה.  

80.         חיזוק נוסף מבקש התובע למצוא בדברי הנאשם בעימות עם המתלונן. התובע ציטט מתוך דו"ח העימות שנרשם על ידי החוקר, (ת/ 10 ו- נ/7) שם אומר הנאשם "זה לא אני, אני לא יודע שום דבר על הדבר הזה, זה לא בכוונה". הפסוק "זה לא בכוונה" מתפרש על יד התובע כראשית הודיה, היינו טענה עובדתית חלופית, בה מודה בנוכחות אך מכחיש היסוד הנפשי.

81.         צפיתי בסרט העימות (מתוך ת/6) ולאחר צפייה אני סבור שמדובר במסמר קטן מדי מכדי לתלות עליו הכובע שהתובע מנסה לתלות. במשך העימות, למרות שהעימות מוקלט, עסוק החוקר מאוד, בניסיון נואש לעקוב אחרי הדברים הנאמרים ולרשום אותם ידנית בדו"ח. כך, משפט זה עצמו נרשם באופן שגוי, כפי שיפורט להלן, ובכלל נשמטו מהדו"ח לא מעט דברים שנאמרו. כך, בין השאר נשמט מהרישום הטחה של המתלונן בנאשם כי הוא מכיר אותו היטב, וכן את משפחתו ואף מונה שמות של בני משפחה. עוד מטיח המתלונן בנאשם טענות אודות מפגשים אחרים עמו ביחס לאכיפת הדין במסגרת תפקידו (לרבות אירוע שבו שוחח עמו שבוע לפני האירוע נשוא כתב האישום). הוא גם מטיח בנאשם שהוא זיהה אותו במקום, דבר שכאמור הוא בעייתי, ומשליך שוב על מהימנות המתלונן.

82.         לאחר צפייה בסרט, אם אכן מכיר הנאשם כל כך טוב את המשפחה, וראה את הנאשם כל כך הרבה פעמים, לרבות בסמיכות של מספר ימים לאירוע, קשה להלום כיצד הדבר לא נרשם בהודעתו הראשונה, כאמור לעיל.

83.         לעניין טענת התובע אודות "ראשית הודיה", הדברים אינם כה פשוטים. במהלך העימות יש פער מאוד גדול בין התנהגות המתלונן להתנהגות הנאשם. הנאשם נראה כמתקשה בעברית (למרות שהחוקר מטיח בו שזה משחק), ומכל מקום מבקש הסבר לגבי טיב ההליך יותר מפעם אחת. המתלונן נואם באריכות רבה, בשטף מילולי, בביטחון עצמי רב, והכול תוך הטחת האישום בפני הנאשם בהצבעה חוזרת עליו באצבעו. הנאשם מנסה כל הזמן לענות בשברי משפטים כגון "באלוהים זה לא אני". אולם, תגובות אלה לא נרשמו על ידי החוקר, אלא נאומו של המתלונן בלבד (וגם זה למקוטעין).

84.         בשלב בו פונה החוקר אל הנאשם לבקש תשובה הוא מטיח בו "הוא אומר שאתה רצית לרצוח אותו, רצית להרוג אותו, זה היה בכוונה, מה אתה אומר?" על כך משיב הנאשם "זה לא היה בכוונה, אני לא יודע שום דבר על הדבר הזה". החוקר רושם "זה לא אני, אני לא יודע שום דבר על הדבר הזה" אז מתקן אותו המתלונן ואומר "הוא אמר 'זה לא בכוונה'" והחוקר במקום לתקן ולרשום "זה לא בכוונה" במקום המילים "זה לא אני" מוסיף אותם בסוף השורה.

85.       מכל מקום, הנאשם כל הזמן אומר, לכל אורך הדרך, כי אינו יודע מה מדובר, זה לא הוא, ושואל את המתלונן מספר פעמים "מה עשית לי?" כאשר כוונתו כפי הנראה "מה עשיתי לך?".

86.         --- סוף עמוד  13 ---

87.         בכל מקרה, המילים "זה לא בכוונה" מושבות באופן מיידי וספונטאני ההטחה "רצית לרצוח אותו זה היה בכוונה". הנאשם, בבחינת משיב על אחרון ראשון באופן אינטואיטיבי, "זה לא היה בכוונה", ומיד, תוך כדי דיבור, מסביר שאינו יודע על כך דבר. החוקר אפילו לא קלט את הניואנס, אלא המתלונן בלבד.

88.         האם יש לדבר זה משקל? כן, יש לזה משקל כלשהו. אך משקל קל מאוד. לו היו עוד אינדיקציות בהתנהגות הנאשם המלמדות על אשמה, כגון חלקי הודיות או התנהגות מפלילה בעליל, ניתן היה לצרף התבטאות זו לתמונה. אולם, כאשר ביטוי זה הוא יחיד, ובא בבחינת "לשון נופל על לשון", איני סבור שצריך לייחס לו משקל משמעותי. הדבר בהחלט רחוק מ"ראשית הודיה" של ממש, מהסוג של אמירה לשוטר "תפסתם אותי הפעם!" או "כמה לדעתך אקבל?" וכד', הנתפסות בצדק כבעלות משקל משמעותי.

שקילת ראיות הזיהוי      

89.         שאלה היא כיצד יש לקחת בחשבון שאין מחלוקת כי האירוע היה בביר הדאג' מקום מגורי הנאשם. מצד אחד, אין צורך לזהות את מבצע העבירה מכל הבריות בעולם, אלא מתוך אלה המתגוררים בסביבה הרלוונטית, והנאשם הוא מבני המקום, ללא אליבי. מצד שני, כאשר האפשרות היחידה לשקול הרשעה היא בצירוף של שני זיהויים שאינם וודאיים, כאשר רק אחד מהם נקי מספקות מהימנות, יש לקחת בחשבון כי מדובר ביישוב שבטי – משפחתי. כפי שמציין המתלונן בת/6, כל בני משפחתו המורחבת של הנאשם גרים באותו יישוב, וכפי שהעידו העדים רבים מהם התגודדו במקום תוך רגע מהתאונה. דווקא משום כך, יש חשש גדול יותר לזיהוי שגוי, שמא מדובר במישהו מקרוביו הנראה דומה לו חזותית. נוכח השיקולים הסותרים, לא נתתי משקל לחומרה או לקולה למקום ביצוע המעשה.

90.         לטעמי, הזיהוי לא הוכח במידה מספקת, ואף לא קרוב למידה המספקת. אמנון היה מהימן, אך ראה רק דמיון ברמת "לדעתי" או "פחות או יותר" בלבד, ואין ליתן משקל של ממש לביטחונו שגבר לאחר מכן. עדותו של יואב הייתה צבורה בבעיות שונות, כפי שתואר, ואין היא חסרת משקל. זאת משום שמחד גיסא הוא זיהה, אך מאידך גיסא זיהה אחרי היסוס והתלבטות. התברר כי מדובר בעד אשר אכן העיד בביטחון רב על דברים שהיו שגויים, או דברים שלא היה בטוח בהם. מכאן, שקשה ליתן משקל רב להסברו כי תחילה היסס אך אחר כך הוא בטוח, ואין לשים מבטחנו בביטחונו, אף אם אין ראיה שהעד משקר ביודעין. לעניין המתלונן אהוד, נוכח הקשיים הרבים שפורטו בעדותו, לא ראויה היא למשקל של ממש בראיות התביעה, שכן לא שוכנעתי במהימנותו. הביטוי בעימות, שהמדינה רואה בו "ראשית הודיה", אינה חד משמעית, ומשקלה המפליל קל ביותר.

91.       לו היית המדינה נדרשת אך לנטל מאזן ההסתברות, כבמשפט אזרחי, היה מקום לבחינה, אם אין, בכל זאת, בצירוף של עדויות יואב ועדות אמנון, כדי להוכיח הזיהוי מעבר למאזן ההסתברות. יש להניח שצירוף השניים אכן היה נחשב ראייה מספקת, וניתן היה אז לראות

92.         --- סוף עמוד  14 ---

93.         באותו ביטוי מהעימות, בבחינת אימות קטן נוסף. אולם, הנטל הרלוונטי הוא הוכחה "מעבר לספק סביר", ואין משקל עדויות התביעה, אף בהצטברותן, מתקרבות להסרת הספקות שבזיהוי.

94.         נוכח כל האמור, יש לקובע שזהות הנהג הפוגע לא הוכחה במידה מספקת, וממילא יש לזכות את הנאשם.

 

הערות נוספות ותוצאה

95.         הדבר אינו נדרש, אולם, נוכח קיום מחלוקת בעניין היסוד הנפשי של הנהג הפוגע, אומר דבר בקצרה. לטעמי יש לקבוע בהחלט כי הנהג, יהא אשר יהא, אכן פגע בכוונה ברכב המתלונן. בהקשר זה, עדותו המהימנה של אמנון בהירה ביותר. עדותו של יואב בהקשר זה גם כן משכנעת. הוא מתאר את העיניים הגדולות ואת ההתרשמות של "רצח בעיניים" שהוא ראה. שפרה, שראתה העניין בצורה פחות טובה, אינה שוללת עמדה זו כלל, אף כי מעדותה הדברים אינם כה חד משמעיים, שכן לא ראתה היטב.

96.         בהקשר זה, דומני שניתן ליתן משקל מסוים גם לדברי המתלונן, למרות הקשיים שהיו בעדותו בהקשר לזיהוי. שכן דבריו אלה נתמכים על ידי עדים נוספים ובעיקר משום שההתרשמות כי מדובר במכה מכוונת גם עולה מהודעתו הראשונה בפני שפרה (נ/3) כאשר הוא מתאר את הפגיעה במילים "נגח בי וברח מערבה".

97.         הסנגור מפנה לכך כי הנהג במקום הגיח מאחורי קיר ברזל, במקום די שומם בקצה היישוב. לשיטתו קיימת אפשרות מוחשית כי הפגיעה הייתה בלתי מכוונת. עיינתי בתמונות שהגיש הסנגור, בנ/8 וב- נ/9, המתארות את נתיב התאונה מזווית הראייה של הנהג הפוגע. לא שוכנעתי כי קיים ספק מוחשי שמא מדובר בתאונה, להיפך. לטעמי, התיאור של יואב, אודות העובדה כי המתלונן ראה את הרכב המתקרב, ניסה להסיט את רכבו, ואף הצליח מעט, בעוד הג'יפ פנה ישירות לעבר דלת הרכב, מבלי להאט כלל, שוללת את האפשרות כי מדובר בפגיעה שאינה מכוונת. כמו גם הבריחה המיידית, ללא היסוס ולו לרגע קט, מלמדת לכאורה על פעולה מתוכננת. זאת, במיוחד בהעדר גרסת נהג אשר תעורר ספק בעניין זה, וכאשר אפילו לפי התמנות של ההגנה, יש מרחב של ממש בין הקיר לבין מקום הפגיעה בפועל, אשר צריך היה לאפשר לפחות ניסיון להימנע מהפגיעה, על ידי בלימה וסטייה.

98.         אולם, דברים אלה נאמרים דרך אגב, שכן נוכח העדר הזיהוי המספיק יש לזכות הנאשם.

99.                

100.                 5129371

101.      54678313סיכומו של דבר, הנאשם מזוכה מכל אשמה.  

  

5129371

54678313ניתנה היום,  כ' בסיון תשע"ב , 10 ביוני 2012, בנוכחות הנאשם, בא כוחו עו"ד יוסי לין והתובע עו"ד אבי ביטון.

--- סוף עמוד  15 ---

אלון אינפלד 54678313-/

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

--- סוף עמוד  16 ---

 

____________________________________________________________________________________________________

תפ (ב"ש) 17102-10-10  מדינת ישראל נ' קאיד אבן מאדי

____________________________________________________________________________________________________

www.nevo.co.il

____________________________________________________________________________________________________